"ארץ פצועה": הפנים המצולקות של ישראל
בדרמת המתח האינטנסיבית שלו "ארץ פצועה" מנסה ארז תדמור להציג את החברה הישראלית על כל פגמיה ותחלואיה. זהו ניסיון יומרני שיש להעריכו, אולם התסריט הגדוש מכל רע - משחיתות במשטרה לפיגוע התאבדות - יוצר עומס גדול מדי על הסרט בו מככב בכישרון רב רועי אסף
"ארץ פצועה" הוא סרט שבוקע מתוך קרביה של החברה הישראלית. נכון, יש משהו דידקטי בהערכה זו את הסרט, ו"ארץ פצועה" אמנם נוגע בסוגיות שעשויות להעסיק שיעורי חברה, ובראשן: מה היית עושה לו מחבל מתאבד היה זוכה לטיפול רפואי באותו בית חולים שבו מאושפזים קרוביך שנפצעו באותו פיגוע? וגם - לו היית שוטר, האם היית מוכן להגן על חייו של אותו מחבל, ועל חיי הרופא המנתח אותו, מפני השפטים שמבקש לעשות בהם ההמון הזועם?
אם נדמה שהניסוחים הללו מבקשים לעשות רדוקציה לסרט בבימויו של זוכה פרס אופיר ארז תדמור (שותף לבימוי "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים"), נאמר רק זאת: "ארץ פצועה" מנסה להיות הגרסה הישראלית למותחנים המשטרתיים המעולים שביים סידני לומט בשנות ה-70, ובראשם "סרפיקו" (1973) ו"אחר צהריים של פורענות" (1975). גם הם, כזכור, עסקו בסוגיות מוסריות וחברתיות אקטואליות שנבעו ממעמקיה הדוויים של החברה האמריקאית.
גם כאן, הגיבור הוא שוטר חיפאי צעיר ואידיאליסט (רועי אסף שקטף את פרס אופיר לשחקן המצטיין) המתבקש להקליט בסתר ולהפליל את מפקדו המושחת (דביר בנדק בגרסתו הכרסתנית), שביניהם, וכן בין משפחותיהם, שוררים יחסי חברות הדוקים.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
עלילת הסרט מתרחשת במהלך לילה אינטנסיבי אחד, שבו מתבצע פיגוע התאבדות רב נפגעים. לפתע מוצא עצמו השוטר הצעיר בסבך של אירועים שמעמידים את ערכיו המוסריים במבחן, בעיקר כאשר הוא נדרש לשמור על חייו של המחבל (תאופיק ברהום), שהובהל אל בית החולים אליו מגיעים גם הנפגעים הישראליים ובני משפחותיהם.
הסיטואציה הזו מזכירה יצירת מופת מכוננת של שנות ה-70: "ההתקפה על תחנת משטרה מס' 13", שג'ון קרפנטר ביים ב-1976. עיבוד מודרני למערבון של הווארד הוקס "ריו בראבו" (1959), שבמרכזו חבורת שוטרים המתבצרים בתחנה המבודדת שבכותרת מפני כנופיית פושעים תאבי נקם.
אך כדי להפוך את אירועי הלילה הנורא שבמרכזו לדרמטיים אף יותר, נדרש "ארץ פצועה" לסיטואציה אכזרית נוספת: בנו של השוטר לא חזר הביתה מאז התחולל הפיגוע בעיר התחתית, והוא יוצא לחפשו בעודו חושש מפני הגרוע ביותר.
"ארץ פצועה", אם כן, מנסה לדחוס שלל אירועים דרמטיים לפרק זמן של לילה אחד. זוהי ללא ספק מטרה שאפתנית, אך היא מצליחה רק בחלקה. ראשית, משום שהעודפוּת הזו גורמת לסרט להתפזר במקום להתמקד. וכך, סיפור השחיתות המשטרתית שבו נפתח הסרט נדמה כסרח עודף שהתסריט (שכתב תדמור בשיתוף עם שלמה אפרתי) אינו נדרש אליו ככל שהעלילה מתקדמת, וסיטואציות אחרות כמו הכאתו האכזרית של סגן מנהל בית החולים (מכרם ח'ורי) על ידי חוליגן זוכות לטיפול אגבי לחלוטין.
שנית, דווקא ההתרחשויות האלימות בבית החולים - עבודת הצילום של אסף סודרי הופכת את מתחם חדרי הניתוח לגיהינום בצבעי אדום מטאלי - אינן מתעצמות לכדי רגע שיא אמיתי. כזה שיוצר את התחושה כאילו סכנה אמיתית נשקפת לחיי השוטר הצעיר המבקש למלא את חובתו, או לחייו של המנתח הערבי שמטפל במחבל, שבעצמו נדרש להגן על האתיקה שלו מול עמיתיו היהודים.
במילים אחרות, הדילמה המוסרית של השוטר הישראלי "הטוב" שצריך להגן על מחבל פצוע אנושות, אינה מתפתחת בסרט לכדי סיטואציה בעלת עוצמה רגשית ודרמטית של ממש. לו הסרט היה נשאר בתחומי בית החולים, היתה הסביבה הפיזית והאנושית הופכת למשמעותית, ו"ארץ פצועה" היה נהפך לסרט בלהות שמקור האימה בו הוא החברה הישראלית עצמה. אבל היציאה החוצה, והחיפוש ההיסטרי של השוטר אחר בנו הנעדר - פוגמים בסופו של דבר באפקטיביות שלו.
ויחד עם זאת, קשה שלא להעריך את הניסיון ליצור מותחן שנובע מתוך מציאות ישראלית טראומטית. הוא מציג מראה של חברה אלימה, וולגרית, מאוימת, אף שהתוצאה הסופית מדי חד מימדית. רועי אסף, ללא ספק השחקן הטוב ביותר בקרב בני דורו בקולנוע הישראלי, מצליח לעצב דמות קשוחה ונוגעת ללב, גם אם התסריט אינו מעניק לו הזדמנויות רבות למגנט כמו אל פאצ'ינו הצעיר במותחניו הנ"ל של לומט.
"ארץ פצועה" (ישראל) - במאי: ארז תדמור. שחקנים ראשיים: רועי אסף, דביר בנדק, משה אשכנזי, יואב לוי, קרן ברגר, אייל רוזלס ומכרם חורי. אורך הסרט: 80 דקות.
