שכחנו את "מדינת היהודים"
ביום ראשון לפני שבוע שכחנו לחגוג 120 שנים לספר שהביא להקמת ישראל, אבל זכרנו לחגוג כמו שצריך את הוולנטיינ'ס די. ומישהו שואל למה ציונות זו מלה גסה?!?
ב-14 בפברואר 1896 יצא לאור הספר שנתן לרעיון היהודי-לאומי את הכלים הפרקטיים שהפכו את החלום לחזון ואת החזון למדינה. בספר כתב הרצל תוכנית עבודה לבניינה של מדינה לעם שעברו אלפיים שנים מאז שחי בגבולותיו תחת ריבונותו שלו. הספר הצית את האש של תנועת הציונות המדינית ו-18 חודשים בלבד לאחר הוצאתו התקיים הקונגרס הציוני הראשון. ואת ההמשך למדנו בשיעורי ההיסטוריה.
עוד בערוץ הדעות:
ועדת השרים לחקיקה היא הכי פחות חשובה
שירותי הביטחון נגד עמק הסיליקון
ערבית באוטובוס זה הרבה יותר מסתם שלט
מירי רגב צודקת: ענישה קולקטיבית אינה חוקית
לא המחסור בתוכניות מדיניות הוא הבעיה
אבל כנראה שלא כולנו זוכרים את השיעורים הללו, כי בזמן שהיינו אמורים לחגוג ברחובות, בבתי הספר ובתקשורת את היום הלאומי המופלא הזה - מבאס לחשוב ששכחנו אותו וזכרנו דווקא את הוולנטיינ'ס.
לא שיש רע בסיבה למסיבה, אבל האנרגיה שהיינו אמורים להשקיע בלחגוג את תחייתו של העם שלנו, הושקעה בלחגוג חג של גויים אחרים שאיננו קשור אלינו בדבר. ומעל הכל - ביום שבו היינו יכולים לחגוג את מה שנתן לנו לבטא את הייחוד שלנו כעם, בחרנו לעשות את הדבר ממנו חשש דור המייסדים: הטמעות כה טוטאלית בכפר הגלובאלי עד אובדן העצמי הלאומי שלנו בשם ה"יאללה, תקלילו ותהנו מעוד סיבה למסיבה".
וככה זה קרה
אז איך שכחנו את היום החשוב הזה? אם נבחן את התקשורת, כמראה של הנעשה בעולמנו - נגלה שבחודש האחרון העיסוק ביום האהבה הנוצרי עבר את המאות הרבות של אייטמים עיתונאיים. ל"מדינת היהודים" לא נמצא זכר.
אבל התקשורת היא לא הכל. בראשון האחרון לא נמצא ולא אדם אחד בהנהגה שהזכיר את היום. ואפילו במשרד החינוך לא איזכרו במיוחד את היום המיוחד הזה. הם בחרו להזכיר את הוצאת הספר במסגרת יום הרצל, שמתקיים כשלושה חודשים לאחר מכן. יפה שזוכרים, אך עם זאת - יום הולדתו של "יודנשטאט" (שמו במקור של הספר) אמור להיות יום חג. במיוחד כשזה מספר יפה כמו 120.
צדיק אחד בסדום. בעצם שניים. הם תנועות הנוער "הנוער העובד והלומד" ו"המחנות העולים" שקיימו פעילות ל-20,000 תלמידים ב-150 בתי ספר שונים. חלק קטן מאוד ממערכת החינוך, אבל לפחות זכרו. המימון לפעילות הגיע מהקצאות משרד החינוך לתנועות שיועדו במקור ליום הרצל. התנועות החליטו שלא לחכות עד אייר הרחוק, ולפעול כאן ועכשיו כדי לא להזניח את התאריך החשוב.
החמור מכל, בסיור שערכו מכרים במוזיאון הרצל השבוע, הם לא שמעו על התאריך והופתעו לחלוטין לגלות בשיחתי עימם שהשנה חוגגים 120. אז אם בארזים פרצה שלהבת...
יש משהו ראוי בזה שמדינה זוכרת תאריכים חשובים לה. לא צריך שכל תאריך יעבור דרך וועדת הסמלים והטקסים הלאומית. לפעמים כדאי פשוט לשמור רשימה של ימים חשובים במשרד. או ביומן הממוחשב. רק כדי לא לפספס הזדמנות לחגיגה שהיא שלנו.
סיפור שהוא רק קצה הסיפור
הסיפור הקטן הזה על "מדינת היהודים" הוא רק דוגמה קטנה לדרך הארוכה שעברנו עד למצב בו היום "ציונות" הפכה למושג במחלוקת. בימין אימצו אותו יותר מדי. בשמאל רואים בו כהגדרה לצד היריב. וכך "ציונות" הפך בטעות למונח המגדיר את הימין ומדיר את השמאל.
כך המושג "ציונות" הפך למושג פוליטי, שאנשים נרתעים ממנו. ואנשים, אגב, נוטים לשכוח את מה שהם נרתעים ממנו. בכוונה או שלא. כך יום חג, שבעבר היינו חוגגים אותו - הפך לאירוע לא-רלוונטי לקיום שלנו היום. ככזה שאין לו השפעה ולו קטנה על המציאות.
אובדן של המונח "ציונות" לטובת מלחמה פוליטית פנימית בין ימין לשמאל הוא אובדן ענק לכולנו. אנחנו מפסידים את הערך שהביא אותנו לפרויקט המטורף של מדינה ליהודים. והדרך להחזיר אותו היא אחת - הסכמה על הפסקה השימוש הציני בו כאייל לניגוח הדדי במלחמה בין מחנות פוליטיים.
כובשים בחזרה
משפט אחד חזר בתחילתו של הספר ובסופו: "היהודים הרוצים - תהא להם מדינתם". הרצל סיפר כי לאחר שהראה את החיבור לידידו הוא צחק ללא שליטה, וכשנרגע אמר לו שהוא חושש לבריאותו הנפשית של העיתונאי הווינאי. מבחן הזמן הוכיח שהמטורף הזה היה בעצם גאון, והיו מספיק יהודים שחלמו ורצו שייתגשם.
אז במקום להמשיך ולקונן כזקן צדקן הסופק את כפיו על דור הולך ונעלם, אהיה כצעיר המאמין בשינוי שלנו לתקן. אני מזמין אתכם לקרוא איזה פרק בספר שהביא את כולנו לפה. אפשר לקרוא אותו בחינם ב"פרויקט בן-יהודה". ובדרך אולי לכבוש בחזרה מונח כה חשוב.
קראו, ולו פרק, ותהנו מקול חשוב כל-כך שמהדהד אלינו ממרחק של 120 שנות ציונות. הקול שהביא אותנו מגלויות העולם לארץ הזו. קראו וחשבו על החזון שלו, ועל החזון שלנו.
זאב ינאי הוא יועץ תקשורת
לפנייה לכתב/ת 
