פסיכוזה ישראלית מסוכנת

סוף שבוע מדמם. שוב פיגוע בשער שכם. הדיווחים הולכים ומתמעטים. הציבור עייף. די, אין כוח לשידורים האין סופיים. שערי העיתונים צבועים בצבע אדום. כן, סוג של צבע אדום כמו ההוא המוכר לכולנו והמבשר רעות. מציאות אינה ניתנת להסתרה. רק התקשורת מסוגל לעוות אותה.

עוד בערוץ הדעות:

שכחנו את "מדינת היהודים"

ועדת השרים לחקיקה היא הכי פחות חשובה

שירותי הביטחון נגד עמק הסיליקון

ערבית באוטובוס זה הרבה יותר מסתם שלט

מירי רגב צודקת: ענישה קולקטיבית אינה חוקית

החיים בירושלים או במקומות אחרים אינם זקוקים לתקשורת כדי לחוות את מציאות הפיגועים. חייהם של האזרחים מהווים את תוכנית הריאליטי האמיתית. יש בה אח גדול, אב ואם, ילד וילדה, זקן וטף, שאינם מונעים על ידי אשפי המציאות המדומה, אלא הם חיים אותה כל יום. וההנהגה הישראלית בשלה: כוח, יותר כוח, ואם יש צורך, אז עוד כוח.

אין חשיבות שהמדיניות הזו נכשלה. העיקר המסר בטלוויזיה בפריים-טיים: אין פתרון זולת הכוח. נעשה ונעשה יותר. והטירוף הזה של הפיגועים נמשך חמישה חודשים. היכן ההבטחות של ההנהגה? למישהו באמת אכפת? הרושם הוא שלא. העיקר הפוזה והפוזיציה. צילום בזירת הפיגוע, מלל בלתי קוהרנטי לחלוטין, בלבולי מוח. ושב חוזרים אל השגרה. אלה חיים בתוך אלה, יהודים וערבים, בתחומי הקו הירוק, והקו הסגול, והקו הכתום, ומרוב קווים אין גבול, אין הפרדה. בזירת האגרוף ישנו שופט המפריד עת המהלומות הבלתי חוקיות. בזירת אינתיפאדת היחידים, ביטוי אומלל, פרי דמיונם הרדוד של הנחשבים מעצבי דעת קהל, אין חוקים, אין שופט, אין מי שישלח את היריבים אל הפינה.

התבטאות הרמטכ"ל

באחד מימי השבוע שוב מכה הטירוף. הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, מעז לומר ש"אם יש נערה בת 13, שמחזיקה מספריים או סכין, לא הייתי רוצה שחייל יפתח באש על נערה כזאת, גם אם היא עושה מעשה חמור". הרמטכ"ל הדגיש שדבריו מתייחסים למצב שבו יש מתרס בין החייל או השוטר לבין המחבל או מחבלת הנושאים סכין.

דבר לא עזר. האם זו הסיבה לעליהום על הרמטכ"ל מצד גורמים פוליטיים? לא ולא. הנה לכם הסיבה האמתית: "אני לא מקבל את העובדה שצה"ל לא חי על פי סיסמאות...כל מערכת פועלת על פי כללים, ולהציג את 'הקם להורגך השכם להורגו' כסיסמה חלולה זה זלזול באחד הערכים הגדולים של העם היהודי". על החתום, ח"כ בצלאל סמוטריץ'.

הוא אינו מקבל את עמדת צה"ל. הוא רוצה לקבוע מהי העמדה הנכונה, מהי המדיניות, מהי הדרך. כולם יודעים בדיוק מה הלה רוצה. גם פרשנים קמו להסביר לרמטכ"ל מהי המשמעות של "הקם להורגך השכם להורגו". וודאי שהרמטכ"ל זקוק לביאורים, וודאי ללימוד תורת הלחימה היהודית. כך אחד הפרשנים: "הזלזול הבוטה בכלל הזה עלול להתפרש אצל אויבינו בטעות כסוג של חולשה והססנות. הוא גם עלול להחליש, לפגוע ברוח הצבא ולטעת בחיילים בלבול והיסוס. איזנקוט ייטיב לעשות אם יתקן את המעוות, וינסח מחדש את ציפיותיו".

הבנתם את זה? לצד הביאור באה ההזהרה הסמויה: אם לא תעמוד בציפיותינו או פרשנותנו, עוד נבוא חשבון עמך. תמיכתו של שר הביטחון והשר לביטחון פנים ברמטכ"ל לא עזרו. המתקפה על אייזנקוט המשיכה. הגדיל להתבטא שר התחבורה ישראל כ"ץ באומרו "לפני שעה קלה נפצעו שני ישראלים בבנימין מדקירות שני מחבלים בני 14. המחבלים נלכדו ונשארו בחיים. אני מקווה שדבריו של הרמטכ"ל, שאותו אני מעריך ומוקיר, נגד הירי האוטומטי מול קטינים, לא פורשו באופן מוטעה וגרמו להיסוס וסיכון חיים. כי לפעמים המסר גדול מהמילים.

המגבלות והקודים ברורים, אבל אסור שמחבלים יישארו בחיים, תוך סיכון חיי יהודים". השר אינו בטוח שדברי הרמטכ"ל לא ריפו את ידיהם של כוחות הביטחון בפיגוע בסניף של רשת "רמי לוי" בבנימין. במקום שכ"ץ ישאל איך חדרו המחבלים אל תוך המתחם, שהו בו דקות ארוכות, וביצעו את הפיגוע, מעלה

 שאלות רטוריות מבחינתו לגבי אפקט דברי הרמטכ"ל. זו פשוט בושה. אגב, אם מישהו שמע את ראש הממשלה מגבה את הרמטכ"ל, מוזמן להסב את תשומת לבי.

בנאום שנשא הרמטכ"ל בפני באי הכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי לפני כמה שבועות הוא הדגיש את הבעייתיות של הטרור הפוקד את המדינה. בניגוד לממשלת ישראל שאין לה כל תוכנית סדורה הן בתחום הצבאי והן בתחום המדיני, הרמטכ"ל הצביע על הכיוון הרצוי קרי מאמצים מתמשכים להרגעת השטח, שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית, ומלחמה בטרור. זו אחריותו של הרמטכ"ל. ממשלת ישראל לא עשתה ולא תעשה שום דבר במישור המדיני כדי לנסות ולצאת ממעגל הדמים. מדיניותה היא כוח ועוד כוח. עד כה היא נכשלה כישלון חרוץ. ממשלת ישראל קורצת לציבור שבצדק מבקש פתרונות, במקום לנהל מדיניות חכמה, ממשלת נתניהו-לוין-אלקין-בנט-שקד האולטרה-קיצונית מובילה אותנו אל אסון המדינה הדו-לאומית שבה מלחמת הדמים תהיה עשרות מונים קשה יותר. טירוף!

פרופ' צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי