רוצחים להם את הילדות
מי שרוצח למאות ואלפי ילדים ערבים את ילדותם היא ההנהגה הפלסטינית. היא אשמה בכך שאינה פועלת נמרצות נגד גילויי האלימות, אינה עושה בדק בית במסגדים, ברשתות החברתיות ובבתי הספר, אינה יוצאת נגד הצהרות אלימות ומסיתות של אנשי ציבור ערבים
דבריו של הרמטכ"ל גדי אייזנקוט לגבי אופן התגובה הנדרש מלוחם בצה"ל מול מחבלים-ילדים עוררו סערה ציבורית ופתחו ויכוח סוער בתקשורת. בעוד שאחד מהרמטכ"לים השתקנים ביותר בתולדות צה"ל כיוון לפן המוסרי הנכון והמצופה מהלוחמים, רבים בציבור פרשו את דבריו באופן עקום. רוב הצעקנים, אגב, חסרי ניסיון מבצעי והתנסות במצבים דומים.
עוד בערוץ הדעות:
המועצה להשכלה גבוהה: הניתוח הצליח, החולה מת
השאירו את צה"ל מחוץ למדמנה הפוליטית
השאלה המרכזית שהציבור בארץ ובעולם בכלל צריך לשאול את עצמו היא: איך חברה מגיעה למצב שילדות וילדים בני 13 לוקחים סכין ויוצאים לרצוח יהודים, מתוך ידיעה ברורה שהם ימותו בעצמם?
האם באמת הסיבה לכך היא ה"כיבוש", או שמא מתקיימת לצדנו חברה אזרחית (פלסטינית) עם מערכת חינוך מעוותת, מערכת משומנת של הסתה אנטי יהודית ואשר מקדשת את המוות על החיים (כפי שאמר המפכ"ל אתמול בנאומו)?
התשובה ברורה. ניתוח של נתוני גל הטרור הסכינאי מוכיח כי רבים מהתוקפים הם צעירים מוסתים, שצמחו במוסדות החינוך הפלסטיני העצמאי של אחרי הסכמי אוסלו. אלו צעירים שחוששים מתגובת החברה וסביבתם הקרובה בשל כישלונות אישיים, אשר בינם ובין "אל אקצא" אין שום קשר. אלו ילדים שלא יכולים לגבש תפיסת עולם פוליטית, אבל חשופים לנאומי שטנה במסגדים וברשתות החברתיות.
זו לא אינתיפאדה
הייתי קצין קרבי באינתיפאדה הראשונה, גרתי ביהודה ושומרון באינתיפאדה השנייה, ואני יכול לקבוע בוודאות שמה שקורה היום בשטח אינו "אינתיפאדה". ב- 1987 ובשנת 2000 הייתה תמיכה רחבה של רוב החברה הפלסטינית באירועים הרצחניים האלימים, שנתפסו בעיניהם כהתקוממות עממית. הפעם הרוב המוחלט יושב בבית, עשרות אלפים נכנסים מידי יום לעבוד בתוך תחומי הקו הירוק ורובם המוחלט של האירועים אינם מגובים בתשתית והתארגנות של הארגונים.
עם זאת, כאז כך היום - אין בחברה הפלסטינית הנהגה ראויה, כזו שתצא נגד כל גילוי של אלימות, כזו שתבין שנדרש שינוי חברתי עמוק בתפיסת העולם התרבותית ובמערכת החינוך. אין הנהגה ערבית שתצא נגד התופעה שילדים מבקשים את נפשם למות בגלל שהם חוששים ממשפחתם, מכבוד המשפחה, מכישלון בבחינות, מאהבה נכזבת ומתגובת הסביבה הקרובה בשל מנעד רחב של נושאים שאינם קשורים כהוא זה ליהודים.
מי שרוצח למאות ואלפי ילדים ערבים את ילדותם היא ההנהגה הפלסטינית. היא אשמה בכך שאינה פועלת נמרצות נגד גילויי האלימות, אינה עושה בדק בית במסגדים, ברשתות החברתיות ובבתי הספר, אינה יוצאת נגד הצהרות אלימות ומסיתות של אנשי ציבור ערבים, ביניהם חברי כנסת ערבים ישראלים פופוליסטים.
גישה אחרת ואחראית מפגינים המיעוטים המצליחים בתוך מדינת ישראל גופא. הנוצרים, הדרוזים והצ'רקסים, למרות העובדה שקשה להם יותר ושהמדינה לא משקיעה בהם מספיק, מצליחים, משתלבים ומובילים בתחומים רבים. הם מצליחים כי תפיסת העולם שלהם שונה, כי מערכת החינוך שלהם שונה, כי ההורים בקרבם לא יאפשרו לילדיהם לקחת סכין ולצאת לרצוח, ובוודאי שלא יודו לאללה שבתם או בנם מת.
החברה הפלסטינית הערבית מבינה שגל הסכינאות ששוטף
את המדינה בחודשים האחרונים הינו באשמתה, בגלל העובדה שיסודותיה התרבותיים רעועים. רבים מבניה חוששים מהעתיד לבוא, אבל אינם מספיק אמיצים להודות בכך ולהילחם בשטן שהורס אותם מתוכם.
שתיקת החברה הערבית ומנהיגותה הרופסת והמסיתה הן האשמות בכך שילדים ערבים מבקשים את נפשם למות. ועל כך נאמר: ובימים האלה אין מלך בפלסטין, וגם אם יש - אין מי שיקום שם באומץ ויצעק "המלך אבו מאזן הוא עירום".
הכותב הוא ראש מועצת בית אריה ויו"ר וועדת הביטחון במרכז השלטון המקומי
לפנייה לכתב/ת 
