קונצרט הצדק המוחלט
ככל שגוברות המחאה נגד הכיבוש וההתנגדות למדיניות הממשלה, גוברת צעקת השכנוע מחרישת האוזניים. ברעש כזה, ביקורת מבית יכולה להישמע רק כבגידה, ביקורת מחוץ כאנטישמיות טהורה, והקולות הפלסטינים הם ממילא קולות של דקירה
קולות עצמאיים שונים שנשמעו במרחב הציבורי בימים האחרונים לא ערכו ביניהם תיאום הרמוני, אבל באורח פלא הם מתלכדים למנגינה אחת, והיא צורמת, מטרידה ומאיימת.
נפתלי בנט ממשרד החינוך הכריז ששנת הלימודים הבאה של ילדינו תהיה שנת אחדות ירושלים. ציפי חוטובלי ממשרד החוץ חיממה גרון לקראת מסע תעמולה הקובע שהפלסטינים רק הרוויחו משיבת היהודים ליהודה ושומרון. רוני אלשייך ממשטרת ישראל ומשה יעלון ממשרד הביטחון עדכנו כי יש הבדל בין השכול שלנו לשכול של אויבינו. וענת ברקו ממפלגת השלטון בכנסת הבהירה שיש ספק לגבי המונח פלסטין, שכן לערבים אין פ' דגושה (גם לפלסטין אין, אבל לא נורא).
עוד בערוץ הדעות:
המועצה להשכלה גבוהה: הניתוח הצליח, החולה מת
השאירו את צה"ל מחוץ למדמנה הפוליטית
מגרונם של כל הסולנים, שאיש מהם לא מייצג רק את עצמו, בוקע מכנה משותף: מאמץ לשכנוע עמוק, פנימי וחיצוני, בכך שבסביבתנו מתקיים צדק במעמד צד אחד בלבד. גישה נחושה שכזו יושבת על בסיס איתן, שכולו התעלמות מוחלטת, מופגנת, מדעותיו של האחר, מזכויותיו, מכאביו, למעשה, מעצם קיומו.
אפשר לפטור הכל בבורות או בטיפשות, אלא שאי אפשר. אף אחד מנושאי הבשורה אינו כזה. המפכ"ל והשר יודעים שהפטנט "טוב למות בעד ארצנו" רשום בכלל על שמנו. השר האחר לא באמת סבור שמחנה הפליטים שועפט הוא בשר מבשרה של בירת הנצח. סגנית השר מקמפיין היובל "כיבוש ללא כיבוש" מסוגלת להבחין בסבל פלסטיני. וחברת הכנסת, הדוקטור, מסוגלת להבחין בפלסטינים.
מה שנותר, אם כך, כרקע וכמניע לשיר העם הלאומני, הוא התנשאות, אדנות ואטימות, עד כדי דה הומניזציה של האויב. בדיוק אותו אויב המואשם בחוסר הומניות השכם והערב.
ככל שגוברות המחאה נגד הכיבוש וההתנגדות למדיניות הממשלה, גוברת צעקת השכנוע מחרישת האוזניים. ברעש כזה, ביקורת מבית יכולה להישמע רק כבגידה, ביקורת מחוץ כאנטישמיות טהורה, והקולות הפלסטינים הם ממילא קולות של דקירה. כשהם כבר מדברים, אפילו פ' הם לא מסוגלים להגיד.
וככה אנחנו יכולים לסגור את הפינה, לסגור את הסיפור, או לפחות לסגור עיניים. לעצום אותן מול כל העולם, מול המציאות, מול עצמנו. אבל זה לא יעבוד. אפילו לא עלינו. מכאן תצא רק הסלמה, כפי שהדרג הצבאי מנסה נואשות להסביר לדרג ה"מדיני". יגבר הלחץ מהשטחים, מירושלים המאוחדת והבלתי כבושה, מרחבי העולם, ומי יודע, אולי אפילו מהאופוזיציה הישראלית. והמחיר שנשלם יילך ויאמיר.
יש, כמובן, אלטרנטיבה. היא כוללת שינוי תפיסה, הכרה במשגים היסטוריים, ניסיון
כן ואמיץ לתיקון המצב. לא מומלץ לבנות עליה כי היא דורשת פרידה מדברים רבים מדי: החל מהשקפות עולם, דרך תחושות צדק פשטני ומוחלט, ועד שטחים גיאוגרפיים. צעדים כאלה מהלכים אימים כי אחרי השינויים, לא רק את הפלסטינים לא נזהה, אלא גם את עצמנו. וכשפוחדים כל כך, עוצמים חזק יותר את העיניים וממשיכים לנוע, כאילו כרגיל.
עד שנתקלים בקיר, ומתרסקים.
לפנייה לכתב/ת 
