הפמיניסטיות הדתיות מפחידות את הרבנים
הרפורמים הם רק תירוץ: מה שבאמת מפחיד את הפוליטיקאים והרבנים אלו אתן, הנשים הדתיות. המהפכה הפמיניסטית החשובה ביותר מתקיימת היום באורתודוכסיה, והפטריארכיה ההלכתית רועדת מפחד. ככה צצו "חוק המקוואות" והמאבק נגד הכותל השוויוני, כמו גם התמיכה התמוהה בעברייני מין
חוש הומור של הפוליטיקאים
מוזרות ולעיתים גם מצחיקות הדרכים שבהן הפוליטיקאים מוליכים עצמם לתהומות מוסריים. האפשרות לצחוק ממעידותיהם היא חוכמת העניות שלי, והפוליטיקאים שלנו מזמנים לי רגעים רבים של שמחה עצובה זו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הנה הפוליטיקאים של המפלגה הדתית-לאומית, אילת שקד (אולי) וסמוטריץ' (ודאי), ח"כים שפרשת השבוע אמורה להיות שגורה בפיהם, החליטו דווקא השבוע לעורר את מידת הרחמים לנוכח מצוקתו של הנשיא קצב.
כאילו הם לא זכרו את פרשת השבוע
כאילו הם שכחו שהשבת נקרא בפרשת ויקרא (ד', כ"ב): "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם", וכאילו מעולם לא קראו את דרשתו של הנבון מכל אדם, רבן יוחנן בן זכאי (בבלי, הוריות י, ע"ב): "אשר נשיא יחטא... אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על שגגתו... ואם על שגגתו מביא קורבן, צריך אתה לומר מהו זדונו".
נשיא עבריין זה רע. נשיא עבריין במזיד זה רע מאוד
הנשיא חוטא, ורבן יוחנן בו זכאי שר שירת "אשרי"? השמחה איננה על החטא, כמובן, אלא על הקהילה שבה מנהיג חוטא נדרש לשלם את מחיר חטאיו. הדבר האופטימי בכל הסיפור הדוחה של חטאי הנשיא שלנו, הוא שהוא משלם את המחיר. התשלום שלו מלמד שאנו חיות בתקופה שבה תלונות של נשים מתחילות להישמע, ועברייני מין לפעמים משלמים על מעשיהם. על כך יש להודות, להלל ולשיר "אשרי".
אז מה, סמוטריץ' (ושקד?) מקלים ראש בתורה או בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי?
כל המרחם על המורמים מעם
בדף הפייסבוק שלו פרש סמוטריץ' את המניעים ההומניים שבבסיס דרישתו לחון את קצב, ולרגע הרגשתי קרבת רוח ונפש אל הח"כ מ"הבית היהודי": "העליהום האוטומטי והלא מאוזן בעליל שהתפתח כאן מיד לאחר שפורסם ששרת המשפטים רק שוקלת להעניק, אולי, חנינה למשה קצב - הזכיר לי את הסצנות ההזויות מהסרטים האנגלים של ההמון המשולהב, הניצב בכיכר העיר אל מול עמוד התלייה ומריע" .
"אני סנגור בנשמה. אני לא אוהב לראות אף אחד נרקב בכלא. זה לא
גם אני מתנגדת לעונשי מאסר, וגם אני יודעת שמאסרים לא משיגים דבר מלבד "נקמה". אלא שאני, נאמנה לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי, חושבת שהתיקון צריך להתחיל מלמטה, מהמון העם, ולא מהנשיאים.
אני רוצה לחתור לשיקומם של עבריינים וגם של עברייני מין, אלא שהנשיא חייב להיות דוגמה לחומרא, ולא לקולא. למען הצדק וגם למען מראית העין יש להתחיל את השינוי מלמטה. נראה אתכם דואגים לעבריין מן השורה, ואחר כך נדבר על קצב.
תרבות של לקיחת אחריות
העיקרון השני שאותו אני לומדת מהתרבות היהודית, הוא שאי אפשר לקנות מחילה, ואי אפשר להשיגה בלי מאמץ. בלבו של תהליך שיקום ופיוס קהילתי צריך לעמוד תהליך תשובה, שעיקרו בהכרת החוטא בחטאו, בבקשת מחילה מהנפגעים, ובקבלת הסליחה על ידי הנפגעים. בלי מרכיבים אלה לא יכול להתקיים תהליך יהודי של פיוס ושיקום קהילתי. נדמה לי שגם בעניין זה קצב אינו אות ומופת לתשובה יהודית.
אבל עזבו, מי אני ומה הבנתי מול אנשים שמכנים את עצמם "הבית היהודי"?
הם לא פחדו מהדרשות?
לרגע דאגתי לסמוטריץ' ושקד, ושאלתי את עצמי מה יהיה בגורלם ואיך יתמודדו עם הדרשות שידרשו בגנותם השבוע בבתי הכנסת. איך לא פחדו מלעג הדרשנים שיעמדו השבת בלב בית הכנסת, וידברו סרה בחברי כנסת שלא מבינים את הפשט שיש ללמוד מהפסוק: "נשיא כי יחטא"?
ואז נזכרתי
נזכרתי בעשרות רבני הציונות הדתית ששיגרו לקצב, מיד עם הרשעתו, מכתב תמיכה. היו אלה בכירי רבניה של הציונות הדתית, וביניהם הרב אבינר והרב טאו. ואז נזכרתי גם ברב דרוקמן ובתמיכתו בעברייני המין קופולוביץ' ואלון. ואז ראיתי פרסומות מחשיכות עיניים המזמינות את תושבי גבעת שמואל לבית הכנסת לשמוע הרצאות של הרב מוטי אלון, ואז הבנתי שמבחינתם של סמוטריץ' ושקד הם עשו את המעשה הפוליטי הנכון.
מוזרות דרכי רבני הציונות הדתית
והנה חידה תרבותית: בשנים האחרונות מגלה חלק בולט בהנהגת הציונות הדתית התלהבות מבהילה דווקא מעברייני מין. בעודם מבקשים להכביד עולם של חוקי השבת, הכשרות והגירושין, נשמטת מזיכרונם החומרה ההלכתית של עבירות המין (אם לא נדבר על החומרה המוסרית), ולעיתים הם ממש מקבלים לחיקם באהבה עברייני מין. איך נסביר את בחירתם הרוחנית של מנהיגים אלה?
והשבוע היה גם חוק המקוואות
אותו סמוטריץ' ועמו שניים או שלושה מחברי "הבית היהודי" (לא
ברור היכן ניצבת שולי מועלם-רפאלי), חתומים על "חוק המקוואות" הקובע, בין היתר, כי "ייעוד השימוש במקוואות טהרה ציבוריים שבאחריות גופים ממשלתיים... יהיה לצורך טבילה הלכתית בלבד, והסמכות להגדיר את ייעוד השימושים שיותרו במקוואות תהיה בידי מועצת הרבנות הראשית לישראל".
צחוק הגורל הפוליטי - לפנינו חוק שבו דורשים חברי כנסת חרדים להאדיר את כוחה של הרבנות הראשית לישראל, שבסמכותה הם אינם מכירים, ועוד אומרים שלי אין אלוהים.
חברותיי הטובלות מקיימות מאבק ארוך ומעורר כבוד על זכותן לטבול במקווה, כדרכן ולפי אמונתן - וחברי הכנסת שאמורים לייצג אותן, שמים לפניהן מכשול. מפלגת הציונות הדתית הצליחה השבוע להציע שני מהלכים פוליטיים נפרדים, שביסודם פגיעה בנשים.
אולי יש פתרון לחידה התרבותית
והפתרון טמון בהבנת הפחד העמוק של חלק מרבני הציונות הדתית מהפמיניזם האורתודוכסי המתקדם בצעדי ענקיות. המהפכה הפמיניסטית החשובה ביותר מתקיימת היום באורתודוכסיה, והפטריארכיה ההלכתית רועדת מפחד: הן כבר פוסקות הלכה, הן כבר טוענות בבתי דין רבניים, הן מקימות מנייני תפילה שוויוניים והן תלמידות חכמות.
החופש של ההנהגה הישנה לנהל את הנשים האורתודוכסיות הולך ומצטמצם, ויש רבנים המסרבים לראות את הברכה המונחת במפתן ביתם הדתי. אותם עסקנים ורבנים מבוהלים בועטים ללא אבחנה בכל מה שמדיף ריח פמיניזם, ולא נחה דעתם המבוהלת. וכך הם תומכים במי שכאילו "משיב מלחמה גברית שערה" - אנסים. תראו מה שפחד יכול לעשות.
מחשבה מוזרה על אחדות ישראל
חוק המקוואות כמו גם מאבק "נשות הכותל", הציע דרך חדשה
בתרבות היהודית בת זמננו; נתיב של אחדות בין נשות הזרמים השונים ביהדות: רפורמיות, קונסרבטיביות, אורתודוכסיות וגם חילוניות חברו יחד לתמוך בזכותן של נשים להתפלל במקום ובדרך שיחפצו.
הנשים, במאבקן, לימדו את הגברים שאפשר להתגבר על הקשיים הקלאסיים שהפרידו בין הזרמים. נוסחי ומנהגי התפילה השונים לא הפריעו לנו, הנשים, להתפלל יחד. אלא שקללת פרעה רבצה על חלק מהרבנים שהתבוננו במפגן האחדות, והם אמרו לעצמם (שמות א', ט'-י'): הִנֵּה עַם בנות יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבה נִֽתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה... וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ.
אותו הפחד בדיוק מגיח גם במאבק המקוואות. כמעט בדרך נס התאחדו חלקים גדולים מהעם היהודי תחת מטריית זכויות האדם, ונשים אורתודוכסיות חברו לרפורמים ולקונסרבטיבים בדרישתם לפתוח את המקווה הציבורי לשירות הציבור. ועכשיו, לצערי, אנו נאלצים להתמודד גם עם נשים (שולי מועלם-רפאלי ורחל עזריה) שמחפשות איך להשיב את הפילוג על כנו – איך לתקן את החוק כך שידאג לצרכים של חברותיהן האורתודוכסיות, ויפגע בזכויות הרפורמים והקונסרבטיבים.
שולי ורחל יקרות, החיבור בין הקבוצות הליבראליות אינו מקרי. מהותו של מאבק לזכויות אדם, שהוא חוצה זרמים. אני מקווה שתבינו שאין דרך מוסרית לדאוג רק לזכויות הנשים. המאבק הפמיניסטי נטוע בתפיסת עולם הרואה בכל הברואים בצלם אל יצורים שווי זכויות. יש לכן הזדמנות לפעול לאחדות ישראל, והלוואי שתזכו אתכן ואותנו במצווה יקרה זו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות יקרות, חברים יקרים. רוצים לדון ולהתווכח בדברי תורה?
הלוואי ובשמחה, אבל אתם חייבים להעלות טענות מנומקות נגד. קללות זה טיפה מעליב, אבל אפילו לא טיפה משכנע. אני מתאמצת להציע פירושים, ואשמח אם תתאמצו להעלות פירושי נגד.
שבת שלום!
