"אבא הוא לא רק ספק זרע": הרווקה הדתייה עונה למבקרים
"החברה הדתית לא אוסרת עליי או מונעת ממני ללדת ילד לבדי", "לשלוח כל אישה שלא מצאה בן זוג לבנק הזרע, זו קלות דעת", "חלקנו כלל לא בררנים, ובכל זאת לא נישאנו", ו"העובדה שהאבל שלי שקוף, אין משמעה שהוא לא קיים". תמר, הרווקה הדתייה שריגשה מאות-אלפי גולשים, עונה למגיבים
בשבוע שעבר פרסמנו כאן את מכתבה של תמר, רווקה דתייה מבוגרת, שביקשה לשתף את הקוראים באבל המתמשך שלה על אובדן שנות הפוריות שלה: "תתאבלו איתי על הילדים שלא יהיו לי". הטור המרגש הצליח לגעת במאות-אלפי אנשים, ורבים מהם הגיבו בפלטפורמות השונות - בין אם בשמם, ובין אם בטוקבקים. כמה מהתגובות חזרו על עצמן, וכעת מבקשת תמר להשיב.
קודם כל, אני רוצה להודות לאלפי התגובות החמות, הרכות והמחבקות שהענקתם לי. הרגשתי פיזית ממש כל "חיבוק", וקיבלתי המון כוח מכל מילה חמה - והענקתם לי המון כאלה. תודה על כל המיילים, השיתופים, הלייקים. הכל נרשם בי. תודה שהייתם איתי. בבקשה, כשאתם פוגשים נשים וגברים במצבי, זיכרו שאולי גם הם זקוקים למילים טובות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שלחתם לי מאות מיילים. קראתי את כולם. הספקתי לענות רק לחלק, ומקווה שאוכל לענות בהמשך לאחרים. זה המקום לומר שלמכתבים עם הצעות לתרומת זרע, לביטול חרם דרבינו גרשום וכהנה, לא אענה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- חיים בחו"ל, אבל ישראלים: "הלב שלנו בארץ"
- הרב הראשי נגד מחאת הטובלות: "טהרה במקווה - רק בפיקוח בלנית"
- נייעס: רושפלד מבשל גלאט כושר
קראתי תגובות לדבריי במקומות שונים, וחשוב לי להגיב לדברים שלא הובנו או שלא היו מספיק ברורים.
טענו כלפיי: "החברה הדתית והרבנים אשמים"
אין לי שום טענה כלפי החברה הדתית או הרבנים. איש מהם אינו אשם במצבי או במצב הרווקים האחרים. החברה
הדתית לא אוסרת עליי או מונעת ממני ללדת ילד לבדי. כפי שכתבתי, אני חברה של כמה נשים דתיות, נפלאות ויראות שמיים, שילדו לבד. אני מכירה את האישה הנהדרת שהקימה ארגון תמיכה לאימהות דתיות יחידניות מבחירה.
הקפאתי ביציות בהמלצת מכון פועה, שבראשו עומד רב, שיצא מגדרו פעמים רבות מאוד להמליץ ולעזור לרווקות מבוגרות להקפיא ביציות. לא ידוע לי על עוד איש ציבור, שפעל במסירות כזו בנושא שימור הפוריות.
אבל בחברה דתית, שאופיה קהילתי ומשפחתי, קשה יותר לשאת את הרווקוּת ואי האימהוּת - ולהרגיש שייכת.
"למה את לא מביאה ילד מתרומת זרע?"
אני מעריכה ומכבדת את מי שבוחרת ללדת לבד, אבל חלק מהשיח שקראתי בתגובות, הציק לי מאוד. אבא הוא לא רק "ספק זרע". הורות יחידנית איננה הורות של זוג הורים. זו הורות שדורשת כל מיני יכולות נפשיות, כלכליות ואחרות - שאין לכולם. ונכון, גם לא לכל זוג יש. אבל בזוג יש שניים, ויש יחד, וזה כשלעצמו עשוי לפצות לפעמים על חסרים אחרים.
שוב, אני מדגישה – מכבדת מאוד כל אישה וגבר שמרגישים שהם יכולים להיות הורה יחידני, אבל עדיין זה הורה. יחידני. לא זוג הורים. לשלוח כל אישה שלא מצאה בן זוג לבנק הזרע, זו קלות דעת בעיניי. ילד איננו רכב. מוצר שקונים וזהו. מדובר בנפש, בבן אדם. החלטה על הולדת ילד היא החלטה בדיני נפשות. מי שמרגיש/ה שמסוגל לעמוד בהורות יחידנית, מצוין. זה לא בהכרח נכון ומתאים לכל מי שנקלע למצב הזה.
"למה לא התחתנת עד היום?" "את בטח בררנית"
הסיפור האישי שלי לא רלוונטי. אני לא יחידה. יש מאות ואלפים כמותי. לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו.
חלק מאיתנו מבינים ויודעים מה לכאורה מנע מאיתנו להתחתן עד היום; חלקנו יודעים פחות. חלקנו כלל לא בררנים, ובכל זאת לא נישאנו. חלקנו כן. מה שכן, אדם לא נהיה סתם "בררן". קרה לו משהו בדרך. משהו לא טוב. מותר לגלות חמלה כלפיו.
מעבר לכך, כיום ברור שמדובר בתופעה חברתית כלל-עולמית של עלייה בלתי פוסקת במספרי הרווקים והרווקות. אולי כדאי לעצור לחשוב מה קורה היום בעולם, שכה רבים לא מוצאים את בן או בת זוגם.
ואולי כמוני, אפשר לקבל את זה שישנו בורא לעולם, שמשגיח על כולנו בהשגחה פרטית, ויש לו תוכניות שאיננו מבינים. ואני עונה מראש לאלה שיגיבו שאם אני מאמינה בהשגחה פרטית, על מה אני בוכה: אני מאמינה, ובכל זאת קשה לי. האחד לא מבטל את השני.
"אז למה את לא מאמצת?"
מעבר לכל מה שכתבתי לעיל, חוק האימוץ הישראלי אינו מאפשר ליחיד לאמץ תינוק.
"יש אנשים עם צרות הרבה יותר גדולות"
מסכימה שיש אנשים עם צרות גדולות יותר. חלקם גם שלחו לי פירוט של הצרות שלהם, ואני משתתפת בצערם. זה לא אומר שלי אסור לכאוב את הצרות שלי.
"למה את מתבכיינת?"
התכוונתי לשתף בצערי. לא להתבכיין. שנית, כדי להתמודד עם משהו כואב ולהיות יכול להמשיך הלאה, צריך לעבור תהליך של אבל. אני מתכוונת לכל כאב ולכל אובדן. כגודל האובדן, גודל תהליך האבל הנדרש.
בעיניי, תהליך אבל טוב וממצה דורש עדים, עדות. ראיה לכך היא המצווה על ניחום אבלים. המנחמים עדים לאבלו של האבל ומשתתפים בצערו, ובכך הוא מתנחם. ביקשתי מכם להיות עדים לאבל שלי ולאבל של אלפי, אם לא עשרות-אלפי (אם לא יותר) רווקות ורווקים בחברה הישראלית.
זה אבל אילם, ללא נראות ומילים, כי אין לו תאריך תפוגה גלוי לעין. אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק מה היום בו תסתיים היכולת שלו להרות. ואולם העובדה שזה אבל שקוף, אין משמעה שהוא לא קיים.
ובינתיים
הקמנו בפייסבוק קבוצת תמיכה לרווקות מבוגרות ללא ילדים. הקבוצה סודית, כדי לשמור על פרטיות המשתתפות בה. כדי להצטרף, פנו למייל: selfhelpjerusalem@gmail.com ואצרף אתכם.
לעשרות הרווקים המבוגרים, שפנו אליי בבקשה להקים גם להם קבוצה: אתם לא לבד. מציעה לכם לפתוח קבוצה משלכם. אם אתם צריכים עזרה, אשתדל לעזור.
לסיום ממש
תודה רבה, ללירון נגלר-כהן ול-ynet על שאיפשר להביא את הדברים ולהקים את קבוצת התמיכה.
תודה מיוחדת לרביטל ויטלזון-יעקובס המקסימה, שנתנה לי במה ציבורית. במה שאיפשרה לתהליך הזה לקבל תנופה ולהתפתח.
ותודה מיוחדת לך, בתאל חכם-כפירי, החברה שלי. את יודעת למה.
לפנייה לכתב/ת 
