תהילים במקום זרים: החברה החרדית זוכרת ובוכה
משפחתו של ישי רוסאלס שינתה את היחס למדינה ולצבא בעקבות נפילתו, והלווייתו של רועי פרג'ון הייתה מלאה בחרדים. הנח"ל החרדי הפך את השיח על יום הזיכרון לאישי עוד יותר. עכשיו הם מבקשים לזכור בדרכם: "הייתי רוצה שיתנו יותר מרחב ביטוי לדרכי ההתייחדות שלנו עם ההולכים, כדי שנוכל באמת לחבר ולהתחבר"
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקבל בשנים האחרונות צביון אישי במגזר החרדי, שאיבד בנים, מכרים ושכנים במלחמות ובמבצעי צה"ל. תהליך עדין וזהיר רוקם עור וגידים בין החברה החרדית לצבא, המבקש לסייע למשפחות השכולות וסביבתן, ולמציאת מקומן בימי הזיכרון.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
השכול במשפחה הצבאית של הנח"ל החרדי הוא למעשה חוויה ישנה-חדשה. במתכונתו הישנה, עד לפירוקו בשנות השבעים, ספג הנח"ל החרדי את נפילתם של 13 חללים, רובם במלחמת כיפור. זכרם נשכח מלב ההנצחה הקולקטיבית בצה"ל שנים ארוכות, עד שזכה לתחייה בגדוד הנח"ל החרדי המתחדש "נצח יהודה" וחייליו.
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
- "אלוהים לא חייב לנו כלום": לדבר עם ילדים שכולים "מסע נפשי קשה": מפעל ההנצחה של בנות האולפנה
- "השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר
האנדרטה שהוקמה לצד מפעלי הנצחה הגדודיים פעלו את פעולתם, אך הגדוד שספג שלושה חללים נוספים בשנים האחרונות - סמ"ר רועי פרג'ון, סמ"ר אלמוג עשאל שילוני וסרן ישי אבימאל רוסאלס - הפך את חוויית השכול של חבריהם החרדים לנשק, למוחשית ומורכבת מתמיד.
"אבא לא רצה שישי יתגייס, אבל אחר כך תמך בו"
רק חודשים ספורים עברו מאז לכתו של סרן ישי רוסאלס ז"ל, שנהרג במהלך תאונת אימונים בצאלים. פצע האובדן עוד טרי במשפחת רוסאלס, משפחה חרדית ממקסיקו שעלתה לארץ לפני 14 שנה. בני המשפחה ביקשו מהציבור להגיע ללוותו בדרכו האחרונה, וקרוב לאלף בני אדם הגיעו להלווייתו בהר הרצל, ובהם חרדים רבים.
רבקה רוסאלס, אחותו, מדברת בכנות על הקושי הראשוני של המשפחה מול רצונו לשרת בצבא: "למרות שאבא שלי לא רצה שיתגייס, הוא לא מנע את זה ממנו", היא מספרת. "ישי התגייס בגיל 19 - ואז אבא שלי אמר לו 'אני איתך איפה שתלך, רק תדע שצבא זה לא משחק".
האב הבטיח – וקיים. רבקה מספרת כי המשפחה הקפידה להגיע לכל טקס וציון דרך משמעותי
"אנחנו חרדים שרואים את החשיבות גם בצבא. 'נצח יהודה' זה מקום ששומר על ערכים שחשובים לנו כמו זמני תפילות ושיעורי תורה. אני זוכרת שישי התלבט רבות אם לצאת לקורס קצינים, בגלל היציאה למסגרת חדשה, לא באווירה של הגדוד החרדי, והוא הופתע לראות שהכל מסתדר. הוא קיבל כל מה שהיה צריך".
איך הסביבה קיבלה את השירות שלו?
"המשפחה המורחבת, חרדים כולם, הבינו שזו החלטה שלו ותמכו בו. גם מוסדות החינוך החרדיים שבהם למד שראו אותו לבוש מדים, ישר התעניינו 'איפה אתה משרת?' ודרשו בשלומו. האחיות הקטנות שלי לומדות בבית ספר חרדי, ואף פעם זה לא היה בעיה".
השירות חולל מהפך בגישה של המשפחה כולה
רוסאלס מתקשה לספר על החוויות הקשות שעברו על המשפחה מאז מותו: "בשבעה הגיעו הרבה חברים שלו מהנח"ל החרדי. הגיעו רבנים שלימדו אותו לאורך השנים. כולם הגיעו לתמוך ולחזק, והרגשנו את זה".
את יום הזיכרון הנוכחי מעבירים הוריו של רוסאלס בטקס הזיכרון הממלכתי בהר הרצל "כמצטרפים חדשים"
מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"בשבעה, אחד הרבנים שמכיר אותו מאוד טוב, סיפר שלא ידע שהוא הפך לקצין. הוא תמיד היה מאוד צנוע, לא היה מסתובב עם דרגות. לא היה אחד שהכיר אותו ולא אהב אותו. הייתי רוצה שילמדו ממנו שזה לא משנה מי אתה: חרדי, לא חרדי, לבוש שחור לבן או על מדי זית. ישי אף פעם לא שינה את המידות הטובות שלו, את מה שהיה חשוב לו. אני רוצה שיזכרו שמעבר לבגדים, מה שחשוב זה הבן אדם".
"בחור חרדי שהתגייס לנח"ל, שם בשירות את כל כולו"
רוסאלס לא לבד. גם חבריהם החרדים לנשק של הנופלים עוד נושאים איתם את הזיכרונות הכואבים. שמואל צורף, משוחרר טרי, עדיין אבל על אלמוג שילוני שנרצח בפיגוע בתל אביב בשנת 2014. את מוטי הלר, היום מנהל פיתוח עסקי בחברת נדל"ן, עוד מלווה דמותו של סמ"ר רועי פרג'ון שנורה בידי מחבל בשנת 2006 בבקעה.
"רועי היה איתי בכל המסלול, ואת ההכשרה הקרבית עברנו יחד. הוא היה במחלקה אחרת, אבל אחרי הכשרה של עשרה חודשים, כולם מכירים את כולם. היה אדם צנוע. נודע בתור אחד שאין משימה שהוא לא עומד בה. את המשפחה הכרתי רק אחרי הנפילה. הוא היה אחד מרביעייה, ואבידה שנייה של המשפחה שאביה נהרג בתאונת דרכים. היה לו פטור מקרבי, והוא התעקש דווקא לשרת. בחור עם מוטיבציה מדהימה".
בעוד גורמים קיצוניים בחברה החרדית מלבים את האש נגד בני המגזר הבוחרים להתגייס, מספר הלר על "גאוות יחידה" שלו ושל חבריו לנח"ל החרדי. "כולם הגיעו מחושלים ומאמינים בדרך. לכן הגדוד זכה להמון הצלחות מקצועיות, מבצעיות, כי בחור חרדי שהתגייס לנח"ל, שם בשירות את כל כולו".
הלוויייתו של פרג'ון הייתה אבידה שנייה שלו ושל חבריו לגדוד. "הוא נפל במילוי תפקידו כמפקד המחסום. היינו באבל מוחלט. גם בציבור החרדי הרחב זה אותו דבר כשיש טרגדיה, הכל נזנח, כולם מאה אחוז שם".
"תפסו אותי כסוג של פראייר, עד שרועי נפל"
בעיניו של ליאור שאלתיאל, בן למשפחה חרדית ספרדית משכונת הר נוף בירושלים, דווקא
לנופלים מהגדוד יש תפקיד משמעותי בחיבור המגזר לצבא. שאלתיאל עצמו הספיק להכיר את פרג'ון בעת שכיהן כמפקד המחלקה המקבילה.
"התגובות על הגיוס שלי לא היו מחמיאות בציבור שממנו באתי", הוא מודה. "בחברה החרדית אתה נתפס כסוג של פראייר. מה אתה עושה בצבא? אנחנו עושים כסף ומסתדרים, אתה מבזבז את הזמן שלך. כשרועי נפל, התגובות היו אחרות. פתאום כולם התחילו להתעניין, הפנו כלפיי שאלות, אבל שאלו בעצם את עצמם. אמירות כמו 'אתם בסכנה?' ו'זה יכול לקרות גם לך, לא?' פתאום יש הבנה שיש לזה חשיבות".
"החשיבות" שעליה מדבר שאליתאל מתורגמת גם לפעולות. יו"ר זק"א, יהודה משי זהב, והרב ישראל גליס, איש תקשורת ירושלמי, דואגים לפקוד מידי שנה את קברו של פנחס סולובייצ'יק, מלוחמי האצ"ל שנאבקו בקרב על העיר העתיקה בתש"ח. הם קוראים תהילים ומדליקים נר נשמה.
התארגנת אחרת של קריאת תהילים משותפת לעילוי נשמות החיילים, מצטרפת להתארגנות נוספת של נוכחות חרדית בטקס יום הזיכרון בבני ברק, לזכר החללים תושבי העיר.
"צה"ל עוד לא יודע איך להתמודד עם דרכי האבל שלנו"
בעמותת "נצח יהודה" שהוקמה לתמיכה ולליווי חיילים החרדים לקראת השירות, במהלכו ולאחריו, תוך סיוע בשילובם המוצלח בתעסוקה ובחיי האזרחות - עסוקים בזיכרון. הרב יצחק בר-חיים, מרבני העמותה, מלווה את משפחות הנופלים מהגדוד, ואת הביקורים בבתי העלמין שבהם טמונים חלליו. והוא מציג דרכים חדשות להנצחת הנופלים, שלא מוכרות בצה"ל.
"הבאתי רבנים חרדים בעלי עבר צבאי לשיעורי תורה בנושא אבלוּת עם ההורים של ישי ז"ל, ומשיעור לשיעור אני מרגיש שזה מסייע להם", הוא מפרט. "חיילים בגדוד קיבלו כל מני החלטות טובות לעילוי נשמתם של הנופלים. הרב כהנמן, רבה של ישיבת פוניבז', נהג להגיד שיום זיכרון זה בשביל החיים. בשביל שישאלו את עצמם כל שנה מה עשיתי? איך השתפרתי? איך הפכתי להיות אדם טוב יותר למענם? זה מה שאני מנסה להנחיל לחיילים שלי".
איפה משתלבת החרדיוּת בטקסי הזיכרון הצה"ליים?
"בכנות? צה"ל לא ערוך ולא יודע עדיין לבלוע את הדברים. כרב חרדי ארגנתי טקס יום השואה לשנת משימה. אמרנו את תפילת 'אב הרחמים', קראנו משניות, ושרנו 'אני מאמין'. לטקס הגיע סגן-אלוף חיים כהן, איש חילוני, שאמר לי: 35 שנים אני בצבא, ולא התרגשתי בטקס כמו פה.
"הייתי רוצה שיתנו יותר מרחב ביטוי לדרכי ההתייחדות שלנו עם ההולכים, כדי שנוכל באמת לחבר ולהתחבר. אולי אפילו ייקחו מזה משהו. לי אישית חבל שלא מאפשרים לחיילי 'נצח יהודה' להגיע ולפקוד דווקא חללים חרדים בבית העלמין בבני ברק, למשל. הייתי רוצה שיראו שם חייל חרדי על קבר של נופל. יש לזה משמעות. אם רוצים לחבר ציבור לזיכרון, צריך לדעת גם איך".
"החרדים מאמינים שאם ישתתפו בטקסים, הם יזדהו עם החילוניות"
בקהילה החרדית לא תמיד קל עם הצבא, ובוודאי עם השכול – אך הרב בר-חיים בטוח כי מדובר במה שהוא מכנה "שוליים צעקניים ואלימים". לדבריו, "לא רק שרוב הציבור לא כזה, נקעה נפשו מהם. רק מה, אני כחרדי שואל: אם אתם כל כך נגד, למה אתם לא צועקים? לצערי הרב אני מקבל תשובות של זה 'לא יעזור, עדיף לא להתייחס אליהם'.
"כשאני חוזר לרחובות גאולה ומאה שערים ונתקל בהם, בא לי לבכות. בתוכי אני אומר: 'שוטים שכמותכם, אתם יודעים איפה חיילים מסתובבים כדי שתוכלו לגור בירושלים?' אני מתנחם בעובדה שרוב הציבור מוקיר ומעריך. לא מזמן חיתנתי בת. הקפדתי שחיילים של 'נצח יהודה' שהם כילדיי שלי, יבואו עם מדים ונשק. אמרתי להם שזו פקודה. רבנים וראשי ישיבות שהיו שם רק התפעלו מהם".
ואיך אתה רואה את ההתייחסות במגזר כלפי השכול?
"אי-ההתייחסות של הציבור החרדי ליום הזה מגיע מאנטגוניזם לרעיון החילוני של דרך ההנצחה. כאילו שאם אני משתתף, אז אני חלק מהחילוניות. אבל אני מאמין שרבים מאוד-מאוד אבלים בליבם", אומר הרב בקול נשבר. "איך נאמר? 'עמו אנוכי בצרה'. ואם יש כל כך הרבה יהודים עצובים, אני רוצה להיות חלק מזה גם".
ביום זיכרון זה, כמו אשתקד, ממשיך הרב בר-חיים עם "הטקס הפרטי" שעיצב. הוא מגיע להר הזיתים לחלקת משרד הביטחון, שם טמון אחד מנופלי הנח"ל החרדי הוותיק, להדלקת נר ואמירת תהילים. "המשפחה לא מגיעה. פעם הגיעו חיילות שראו אותי שם, יהודי חרדי שעומד ליד הקבר, ראו שכבר יש מישהו - אז הלכו".
