נשבר לנו להיות סמל

כשהייתי קטנה היה לי חלום להיות עיתונאית, הייתי ילדה משונה, מהסוג הזה שמתרגש בכל פעם שהתחילו הצפצופים הדרמטיים ולאחריהם "כאן קול ישראל מירושלים". כשחיפשתי את עצמי אחרי הצבא - מצאתי את עצמי כסטודנטית בירושלים, כי הרגשתי שזו העיר הזו שכל מי שרוצה להזיז משהו במדינה שלנו - צריך להיות בה. העיר הזו שאפשר להיתקל בה בשיירה של נשיא ארה"ב, ובכל מנהיג בעולם שקצת מחשיב את עצמו ורצה לבוא לבדוק את המיני-בר במלון קינג דיוויד.

עוד בערוץ הדעות:

שוק השכירות הפרוע

מי יודע מהי "טובת הילד?"

משפיעני רשת ככוח עולה

לאן נעלם הרמדאן?

הפקרות ופוליטיקה קטנה שלובות זו בזו

ירושלים מאז ומעולם היתה האב תקשורתי חסר תקדים - עיתונאים מכל העולם מוצאים בירושלים גן עדן של סיפורים - ממסדרונות הכנסת, בית ראש הממשלה ועד לבר האפלולי של מלון אמריקן קולוני. במחאות הגדולות (ובישראל שלנו היו איזו 2,3 כאלו) - ידעה ירושלים לארח את הברנז'ה התקשורתית למינגלינג בלתי נגמר, בשלל בתי הקפה והמסעדות בשכונת רחביה ומרכז העיר. "קול ישראל מירושלים" היה סטייטמנט, לא רק גרסה מיושנת של "שלח מיקום".

ביום חמישי הקרוב ייערך בבית המשפט העליון דיון משונה: העותרת - עיריית ירושלים. הנאשמת - ממשלת ישראל. הסיבה: תאגיד השידור הציבורי, גלגולה החדש של רשות השידור - הולך לעזוב את עיר הבירה ירושלים - ולהרחיק עד למודיעין. למה משונה? כי על אף שחוק השידור הציבורי קובע באופן מפורש שמקום מושבו של התאגיד יהיה בירושלים - החליט היועץ המשפטי לממשלה שחוקים הם דבר גמיש, ואיפשר לתאגיד לשכור משרדים במודיעין.

את העובדה שמדובר בעבירה על החוק אני אשים בצד ואשאיר לאנשים שמבינים בחוקים טוב ממני.

אבל הן יו"ר הרכב השופטים בעתירה, אליקים רובינשטיין, והן נשיאת בית המשפט העליון - מרים נאור, מתגוררים בירושלים וגידלו כאן את משפחתם, ולכן מבינים על בשרם איך נראים החיים בעיר בירה נורמלית, ואולי העובדה ששניהם חיים בעיר היא כי בית המשפט העליון, עדיין, לא מצא את עצמו עורך את דיוניו במודיעין. בואו נקווה ששניהם ישכילו לראות קצת מבעד לבירוקרטיה ואזלת היד של פקידי הממשלה, ויבינו שנטישה של מוקדי שלטון את עיר הבירה הוא מדרון חלקלק ומסוכן שעשוי להביא את העיר הזו יובלות אחורה.

ירושלים היא עיר שזורחת בדרמות: פיגועים, מחאות גדולות, מצעדי גאווה שמסתיימים בדקירות. יש משהו מעייף, וקצת לא פייר - בציפייה מירושלים להיות תמיד בתפקיד מחוללת הדרמות הלאומית. ממשלת ישראל - זו ששולחת את נציגיה שבוע אחר שבוע להר הבית "להפגין ריבונות" , זו שהצהירה רק השבוע על בניית מאות יחידות דיור חדשות במזרח ירושלים כפתרון קסם לגל הפיגועים - נוטה לשכוח לגמרי את ירושלים של היומיום. זו שלא נבנית מסמלים אלא מאנשים: כאלו שקמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, נוסעים לקניות ולחדר הכושר. אלו האנשים שמחזיקים את הכלכלה שלה ובזכותם העיר הזו חיה. האנשים האלו, שמחזיקים את "בירת הנצח" חיה ונושמת - צריכים מקומות עבודה. העברת תאגיד השידור הציבורי למודיעין משמעותה אובדן של עוד 800 משרות מעולות לתושבי העיר, שמצטרפות לאלפי משרות ציבוריות שהממשלה מעבירה בשקט בשקט לתל אביב.

ממשלה יקרה - אי אפשר לתמוך בירושלים רק פעמיים בשנה בעלייה להר הבית או בנאום עמוס פאתוס בכנסת, ושניה אחר כך לאפשר למוסדות שלטון לזלוג למרכז הארץ. מעבר לכך שזו צביעות - גם האמת שקצת נשבר לנו להיות רק סמל בשבילכם.