משפטנים - דברו דוגרי

משפטים רבים ודאי יזהו את הביטויים "לית מאן דפליג" או "מאי נפקא מינה", אך לא בהכרח יבינו את פשרם ואת הסיבה מדוע ביטויים עתיקים אלה נפוצים בשפה המשפטית בישראל בשנת 2016. זה שנים רבות שישנה ביקורת על השפה המשפטית, ובצדק. שפה זו מזוהה עם כתיבה מוגזמת, ארוכה, מעייפת, עמוסה בדימויים, במליצות, במילים גבוהות ובשימוש בלטינית (בחו"ל) ובארמית (בישראל). לדעת רבים הדבר נובע מהצורך של משפטנים לבדל את עצמם ובכך ליצור גילדה משל עצמם (אתוס), בעוד אחרים טוענים שעורכי הדין מנצלים את השפה המורכבת במטרה להצדיק את שכר טרחתם.

עוד בערוץ הדעות:

נשבר לנו להיות סמל

שוק השכירות הפרוע

מי יודע מהי "טובת הילד?"

משפיעני רשת ככוח עולה

לאן נעלם הרמדאן?

למעשה מי שאינו מתורגל בקריאה של השפה המשפטית, לא יצליח לקרוא ולהבין טקסט משפטי ארוך ומייגע ללא פיהוקים חוזרים ונשנים ועיניים דומעות מעייפות. נדמה שלא נגזים אם נאמר שאין כל אפשרות מעשית לאזרח הסקרן לקרוא את פסקי הדין הארוכים והמסורבלים בעניינם של אנשי ציבור שהועמדו לדין. פסקי דין חשובים אלה אינם נגישים לציבור הרחב, ולמעשה הדרך היחידה של הציבור ללמוד על פרשיות אלה היא אך ורק באמצעות התיווך של כלי התקשורת.

בעקבות ביקורת זו נערכו מחקרים אמפיריים רבים העוסקים בשאלה כיצד עדיף למשפטנים לכתוב: האם בשפה פשוטה או בשפה המשפטית הנוקשה והגבוהה (Legalese V. Plain language)? המסקנה הברורה העולה ממחקרים אלה (אשר חלקם מתבססים על שאלונים שנשלחו לשופטים) היא שהשפה הבהירה והפשוטה מביאה לתוצאות טובות יותר מהשפה המשפטית הקלאסית והנוקשה. והדברים ברורים: כאשר עורכי דין כותבים באופן פשוט וברור, השופטים אשר עמוסים בעבודה יכולים באמת להבין מה "למען השם" רוצים מהם, וכאשר השופטים כותבים ברור הציבור יכול להבין את פסקי הדין.

לאחרונה קיבלה הביקורת על הז'רגון המשפטי בכלל, ועל שפת השופטים בפרט, חיזוק משמעותי בפסק דין שניתן בארה"ב ועורר הדים בקהילה המשפטית. פסק הדין ניתן על ידי אחד המשפטנים המובילים בעולם, השופט ריצ'ארד פוזנר, אשר ידוע בביקורת שלו על השפה המשפטית הבלתי נגישה למי שאינו משפטן. "אני מסכים עם ההחלטה אבל לא עם הנוסחאות המילוליות של דעת הרוב", הדגיש פוזנר כבר בפתח דבריו.

וכך, למרות שהשופט פוזנר היושב בבית המשפט לערעורים של המחוז השביעי בשיקגו, הסכים עם פסק הדין של שופטי הרוב, הוא החליט באותה הזדמנות למתוח ביקורת נוקבת על הרטוריקה הקיימת בפסקי דין. לטענתו, השימוש בשפה המשפטית המגושמת אינו הכרחי ולעתים אף שגוי ולכן, לדעת פוזנר, הגיעה העת לבחון אותה מחדש. כך למשל כתב פוזנר בפסק הדין, כי המושג 'ניצול לרעה של שיקול הדעת' (abuse of discretion) כאשר דנה ערכאת הערעור בפסק הדין של בית המשפט שמתחתיו הוא מושג אטום. לשיטתו, אם ערכאת הערעור משתכנעת שבית המשפט הנמוך יותר טעה בפסק הדין במובן שיש להפוך את החלטתו, על ערכאת הערעור לבטל את פסק הדין. ומה לכך ולביטוי "ניצול לרעה של שיקול דעת"? שואל פוזנר. לשיטתו, הביטוי "ניצול" הוא ביטוי חזק מדי ואולי אפילו מיותר למה שאינו אלא עוד מחלוקת בין שני שופטים מערכאות שונות אשר חושבים אחרת.

בין יתר הדוגמאות שפוזנר מציין בפסק דינו מובאות "אשמה ממשית" או "חפות ממשית". לגביהן פוזנר תוהה מדוע אין להסתפק רק במילה אשמה או רק במילה חפות, ואינו מבין איזו תרומה יש לתואר ממשית למילים חפות או אשמה.

הדבר דומה למשל לשימוש המוגזם בישראל בצירופים "רשלנות רבתי" או "חוסר תום לב משווע". מדוע אי אפשר להסתפק במילים רשלנות או חוסר תום לב? האם אדם חסר תום לב באופן משווע הוא יותר חסר תום לב מאדם אחר שחסר תום לב "סתם"? ומה בדיוק הופך חוסר תום לב לחוסר תום לב משווע? אם לאמץ את שאלתו של פוזנר.

את פסק דינו סיכם פוזנר בכך שהסביר כי אינו מתווכח עם התוצאה שבפסק הדין, אלא שהוא אינו מסכים עם הרטוריקה והשפה המסובכת שכל כך הרבה שופטים משתמשים בה כדי להעביר את המסר שלהם לקורא. לדעתו של פוזנר, פסקי הדין מהולים בז'רגון מיושן, אטום ומבלבל, והוא אינו מוצא סיבה אמיתית לכך. אכן, משפטנים יכולים לכתוב ולדבר דוגרי. אין בכך פגיעה "בכבוד המקצוע" או "בייחודו". משימוש בשפה משפטית ברורה ופשוטה כולם יצאו נשכרים.

עו"ד ניר פרידמן ממשרד עורכי הדין פרידמן-האזרחי