שדיים בקערת הפסח: שיר האהבה האולטימטיבי
בין התפיסה המחרידה של יחזקאל את הנשיות, שאנו קוראים בהגדה - לאהבה החופשית שמציגה מגילת שיר השירים, הנקראת בשבת חול המועד פסח: הטקסט המתוחכם של "שיר השירים"
יש סיכוי שאני לא היחידה שתשמח למחוק ממחסני הזיכרון את תמונת האב המקריא מההגדה של פסח: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה, וָאֶעֱבֹר עָלַיךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי..."
- לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
- היכנסו לעמוד המיוחד שלנו: כל מה שרציתם לדעת על פסח
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבא שלי מקריא פסוקים אלה בקול ובמהירות בעוד עיניי הילדים (לפחות העיניים שלי, את של האחרים לא פגשתי) סופרות את פירורי המצה על מפת הטרלין הלבנה, ואני מתפללת לסיומה של המבוכה.
דימוי פטרוני ואלים מציע יחזקאל הנביא ליחסים בין עם ישראל לאלוהיו. אלוהים הוא גבר-אבא ואילו ישראל היא תינוקת וזונה גם יחד, הוא מציל והיא בוגדת. העירום הנשי המוצג לראווה בספר יחזקאל ועל שולחן הסדר של ימי ילדותי, מתאר אישה עלובה ובה בעת נוקם בה: מפשיט את זו שלא יודעת להכיר תודה לאדונה, אונס אותה בעיניים ובמילים, ומחזירה בסופו של תהליך למקום הראוי לה - המקום הכנוע.
עניין של גיאוגרפיה
כמשקל נגד לתרבות העירום המזנה של יחזקאל, נקראת בחג הפסח מגילת שיר השירים, שגם היא מקדישה מקום מרכזי לגוף הנשי, אך מנקודת מוצא הפוכה.
מרתק להשוות בין יחזקאל ט"ז לשיר השירים, שכן הרכיבים של שתי היצירות זהים: גופה של אישה, יופייה הנדיר, בגדיה, תכשיטיה, הטבע והשדה וגם הדבש, השמן והבשמים. הפרטים דומים ביותר ורק עיניי המתבונן שונות ומבדילות בין רוך לאלימות, בין אהבה להשפלה ובין חיים לרצח.
"אהבה היא שיר לשניים"
הכל מתחיל מכך שבשיר השירים האישה איננה רכוש, והגבר אינו אב קונה ובועל. בניגוד לעמדה הקנאית של יחזקאל, המפתחות של שיר השירים הם הצוותיות, האהבה והחירות ההדדית. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה", שב ואומר הגבר לאישה, ואין בדבריו פחד או קנאה.
והאישה? למדה שיופיה הוא ברכה ולא איום, ועל כן אינה מתביישת לאשר את דברי דודה: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים". בניגוד ליחזקאל שבבהלתו קורא לאישה החופשייה: "אִשָּׁה זוֹנָה שַׁלָּטֶת", הגבר בשיר השירים מברך את החופש של אהובתו ולא נרתע מהשלכותיו: "קוּמִי לכי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ".
בעוד יחזקאל המבוהל מתאמץ לכסות את ה"עֵרום ועריה" של בת חסותו, ובאותה העת גם מבזה את חירותה ("וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר"), מחייך האוהב של שיר השירים ומבקש מאהובתו: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ", ובלי מבוכה הוא משורר את היופי הנחשף לנגד עיניו: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה... מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן". והיא גומלת לו ומזכה גם אותנו בתיאורים שיריים של יפי-גופו: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שֽׁוֹשַׁנִּים... חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים".
מפתיע ומקסים - חיכו ממתקים וכולו מחמדים - אין בעולם דימוי נפלא יותר ליופיו של גבר.
אבל לא הכל ממתקים
תהיה זו שגיאה לעשות אידאליזציה של חירות האישה בשיר השירים. בעולם הפטריארכלי שבו היא חיה (ועד היום) לא כל הגברים דומים ל"דוֹד" שבשיר השירים. בֵּינות לשדות המרעה ולתמימות הצביים מגיחים סיפורים קשים של אלימות: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת".
כך חודרת וריאציה יחזקאלית לעומק שיר השירים, וכמה עצוב שאנו לא מופתעות מכך שדווקא שומרי הסדר הציבורי אונסים את האישה שהעזה להסתובב לבדה בלילה ברחובות.
על שוטרים ואנסים
חוסר ישע וסבל מאלימות מציצים מחרכים נוספים בספר: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי". הנוטר הוא השומר. ושוב, מי שאמורים לשמור על שלומה של הנערה - הפעם אחיה - מנצלים אותה, מפקירים אותה, ומעמידים אותה במקום שבו היא שומרת על הגברים בעודה מפקירה את עצמה.
ממעמקי העולם העתיק מגיח טקסט נשי, מתוחכם, שבו המושג "שמירה" מקבל משמעות אירונית כשהוא פוגש אישה.
ובכל זאת, מגילות האושר
שלוש מגילות מקראיות מציעות תיקון לדמות האישה העולה (בין היתר) מתיאוריו של יחזקאל; מגילות אסתר, שיר השירים ורות (שאפשר לתת בהן את סימן הקיצור היפה להן - אש"ר). אלו מגילות המאשרות ואף מעמידות במרכזן את השוויון בין אדם לחווה, ואת כוחן ויכולותיהן של הנשים.
מגילת אסתר מספרת את סיפור המהפך, סיפורה של ושתי שסירבה לעיקרון ההחפצה, וסיפורה של אסתר שקיבלה על עצמה עיקרון זה, ולמדה במהלך הדרך להתנהל בלעדיו.
מגילת רות מציגה שתי נשים גיבורות שגילו שיש חיים לאחר הפטריארכיה. הן שרדו נגד הסיכויים, שיתפו פעולה עם גבר אציל, הקימו זוגיות ואף גידלו יחד ילד.
ושיר השירים? כבר אמרנו.
"מגילות האושר" הן המגילות המאשרות שהזנייה, אונס ואלימות אינן האפשרות היחידה של היחסים בין המינים. חג החירות מזמין אותנו לנוע מיחסי האדנות של יחזקאל, לחיי החופש של שיר השירים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
פעמים רבות אני נשאלת למה אני תמיד "נגד המסורת". חברות יקרות, חברים יקרים, אני בטוחה שגם הפעם תימצא מי שתשאל זאת. אבל אתן רואות, אני לא "נגד המסורת". אני בוחרת מתוך המסורת את מה שמתאים לאמונות ולערכים שלי (הפעם אני מעדיפה את שיר השירים על יחזקאל). כך נוהגת חברה מסורתית. אם תבחנו כל פסיקת הלכה וכל דרשה רבנית, תראו שיש בה העדפה למסורת מסוימת והשכחה של מסורות אחרות, אז גם אני בסירה הזו, אלא שאני עושה זאת במודעות ובריש גלי.
בסרטון המצורף אני מגיבה לאבי מטורנטו (טוקבק 36 משבוע שעבר), שמציע לי לבחור באחד משני הקצוות - להיות אורתודוכסית או להתנתק מהמסורת היהודית.
שבת שלום וחג שמח!
לפנייה לכתב/ת 
