אפשר להיות אמן גם בלי להיות ערום
אני מאמינה בעירום הפיזי במרחב הציבורי רק בגן עדן קודם החטא. בבית המדרש שלי צניעות היא ערך, ועל הבמה אין בו נקיוּת אמיתית. אז עירום הוא לא כוס התה שלי, אבל הייתי רוצה להאמין שאני לא לוקחת לאחרים את כוס התה שלהם. מישהו צריך לשמור על התיונים במדינה הזאת
נראה שהעירום עלה לכותרות מעבר למה שציפה; העירום מכיר את עצמו טוב, הוא יודע לעורר פרובוקציות, אבל הפעם הוא גרם לרעש עוד קודם שנכנס בדלת. חלק מהחברים הכי טובים שלו זעמו על שהשאירו אותו בחוץ, שהרי הוא חלק מהתרבות. העירום הוא נכס צאן ברזל, הוא תמיד היה כאן, עוד מימי דיוניסוס. יש שיגידו שהוא מאבות אבותיו של התיאטרון, אז באיזו רשות לא מזמינים אותו לפסטיבל?
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
כאישה דתייה אני מברכת בוקר-בוקר: "ברוך... מלביש ערומים". זה לא עניין של מה בכך להיות לבוש. הרב קוק כותב על כך בעולת הראי"ה: "בברכת 'מלביש ערומים' אנו מודים לה' לא רק על הבגד... אלא גם על התכונה המיוחדת הזו, שהופכת אותנו לבני אדם" (עמ' ע"ב).
קראו עוד בערוץ היהדות :
- תולה את המגבעת: הרב ישראל מאיר לאו פורש לגמלאות
- אנגליה: "הקול היהודי עשוי להכריע בכמה מחוזות"
- קינת האיוב של יוסי יזרעאלי: "איבדנו זיקה ליהדות, לכן אנחנו בשוליים"
שרת התרבות דיברה בנאומה על חובת הלבוש החוקית והציבורית, וזו התשובה שאני עונה לעירום כשהוא מביט בי תמה: היא נבחרת ציבור, ידידי. רוב העם בחר בתפיסת העולם שהיא מייצגת, והיא שומרת על הלאום, על הארץ, על האמונה ועל הכבוד היהודי. היא ביטאה זאת גם דרך שמלה. זו מהותם של דמוקרטיה וחופש ביטוי. יש מקום לדעות שונות. פעם אתה לא תוזמן - ופעם אני וכיסוי הראש שלי.
אי אפשר ליצור בלי לפשוט את המלבושים
עד כאן לגופו של עניין ציבורי. אבל כאמנית-שחקנית, בימאית ומנהלת מחלקה לשחקניות שבדרך - אני בעד עירום. הרי אי אפשר ליצור בלי לפשוט את המלבושים, בלי לקלף שכבות, בלי להגיע לאמת הערמומית הנסתרת שהיא כנה ומכוסה בחיי היומיום.
העברית עצמה טמנה בבגד – בגידה, ובמעיל – מעילה. הלבוש לא פעם הוא שקרי ומביש. אני צופה הרבה בנעשה על הבמות השונות של תלמידותיי ושל הרפרטואר. לא פעם עודף תלבושות ופאתוס מכסים את היופי הטהור והחשוף של תיאטרון עני שצועק ב"אני" שבו.
סטניסלבסקי לימד אותנו ב"עבודת השחקן" ש"השחקנים, בהיותם על הבמה, זקוקים גם הם לכוח תפיסה זה: בעיניהם, באוזניהם, בכל אבריהם וחושיהם. אם להקשיב – הרי להקשיב וגם לשמוע. אם להריח – הרי גם לחוש את הריח. אם להביט – הרי להביט וגם לראות ולא להחליק במבט".
שחקנים צריכים להיות קצת חיוֹת - ערים ומלאי חיים, ערומים, ערמומיים, חשופים ומדויקים כשהם מביאים את עצמם באותנטיות הנדרשת, כדי ליצור אמנות טובה. גורם ממשלתי לא יכול להתערב בחֵירות האמנותית ולאסור על מופע כזה או אחר על פי אמות מוסר אישיות.
נציג ציבור צריך להיות קשוב לציבור, ואולי כאן עומק הקונפליקט: מה הציבור רוצה לממן? לאסור אי אפשר, אפשר רק לא לממן. אבל בתיאטרון (ובייחוד היהודי והדתי) אנחנו יודעים שלא פעם לא לממן זה להשתיק.
לכל דבר יש עת ומקום
אלא שהעירום שאני מדברת עליו הוא לא עירום פיזי. בבית המדרש שלי ובהקשבה לריבונו של עולם, אני מאמינה בעירום הפיזי במרחב הציבורי רק בגן עדן קודם החטא. בבית המדרש שלי צניעות היא ערך, כי אנחנו חיים ב"עלמא דשקרא" (עולם השקר), ובעירום גופני על במה אין נקיוּת אמיתית.
עירום פיזי הוא לא כוס התה שלי, וכשהוא על הבמה הוא נראה לי לא טהור. אבל הייתי רוצה להאמין שאני לא לוקחת לאחרים את כוס התה שלהם, מישהו צריך לשמור על התיונים במדינה הזאת. עם זאת, הציבור בחר את שרת התרבות, והיא אחראית לחלק את התקציבים באופן שיאפשר ביטוי אמיתי לרגשות הציבורים השונים.
עומקו של ערך הצניעות, בעיניי, הוא בכך שלכל דבר יש עת ומקום. "עת לקרוע ועת לתפור". האור שמקיף אותי הוא אורה של היהדות, ועל כן המסגרת של היצירה שלי היא כבוד למורשת, לעם ולארץ. את החשיפה האותנטית, השאלות הנוקבות, הבעיטות, הכאב והעוצמה אני מנתבת בתוך המסגרת הזו, והייתי רוצה להאמין שאני יוצרת אמנות חופשית - ועם זאת, לא משתיקה קולות שהם לא קולי שלי.
המתח שבין אמן לבין לאיש ציבור הוא עז, ושאלת גבולות המוסר צריכה להיבחן באופן תמידי מתוך כנות ובלבוש של תורה - שלעתים דווקא היא נתפסת כפרובוקטיבית לא פחות. כדאי לבוא ולראות.
- הכותבת היא ראש החוג לתיאטרון במכללת "אמונה", בימאית ושחקנית
לפנייה לכתב/ת 
