היינו קורבנות - אבל אסור שנהיה מקרבנים
"הרפואה השלמה מהטראומה מגיעה כשאנו משתמשים בכאב על מנת להבין את הזולת": פעיל השלום הבינלאומי, האב מיכאל לפסלי, שילם מחיר כבד בשל אמונותיו. עכשיו הוא מגיע ללימוד מיוחד של פרשת השבוע ב"בית המדרש של הטוקבקים" - ומזהיר מפני התמכרות לתחושת הקורבן הנצחי
זימבבואה, 1982
בשני ביוני 1943, בניו-זילנד, נולד האב מיכאל לפסלי. בשנת 1973, במסגרת עבודתו ככומר, הוא הגיע לדרום-אפריקה. האב לפסלי נאבק בגלוי באפרטהייד, ולאחר שלוש שנים הגלו אותו השלטונות מהמדינה. גם בגלות הוא לא הפסיק את מאבקו, ובשנת 1982 - במקום גלותו בזימבבואה, בימים בהם נלסון מנדלה שוחרר מהכלא והשלום התקרב - קיבל האב לפסלי מעטפת נפץ שגרמה לו לכוויות קשות, אובדן ידיו והראייה באחת מעיניו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האב לפסלי לא נכנע, ועד היום הוא מפעילי השלום העולמיים. הוא היה שותף מרכזי בהקמתן של ועדות הפיוס והאמת בדרום-אפריקה וכיום הוא מנהל מרכז העוסק בהתמודדות משקמת עם טראומות העבר. הוא נודד בעולם ועוסק בהכשרת הלבבות לפיוס ולשלום.
אי-שם בשנות המדבר
עבד עברי בורח, יהודי נודד בשם קרח, בן דודם של מנהיגי העדה, מוחה נגד הנהגת השבט וטוען (במדבר ט"ז, ג'): "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
קרח מנהיג חבורה גדולה של מתנגדי שלטון, 250 נשיאי עדה. משה ואהרון מנהיגים את יתר העם נגד המתנגדים. משה מצרף למאבק את אלוהים (במדבר ט"ז, ל'): "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי ניאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'", ואלוהים נענה: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם".
קרח וחבורתו מתו או נשרפו במדבר, אך מרידתם משמשת סעד - ולכל הפחות נקודת מוצא - לדיונים רב דוריים על האפשרות לחתור תחת ההנהגה.
אני כן משווה
ביום ראשון (9/7), במסגרת כנס בינלאומי שיעסוק בהתמודדות רוחנית עם הקונפליקט הפוליטי, יתארח וירצה בירושלים האב מיכאל לפסלי (כאן הפרטים), ואני מבקשת להטרים את האירוע החשוב ולהזמין אותו לחברותא על סוגיות של חתרנות פוליטית והשכנת שלום, בימי המדבר והיום.
שלטון רוצה לבסס ולהרחיב את שליטתו, זה האינטרס שלו, ועל כן ולעולם מי שמבקשת לדאוג לזכויות הפרט, למוסר ולשלום, תהיה אופוזיציה. ברגעים נדירים של חסד, כרגעי ביטול האפרטהייד, יציאת מצרים ונפילת חומות ברלין - יזכו המדוכאות לשחרור מסוים שיהפוך גם הוא למנגנון דכאני חדש.
זה לא תיאור פסימי, זו המציאות, ועל מנת שהיא לא תהיה דורסנית באופן חסר תקנה, אנו חייבות לחתור תחת כל ממסד. רגע ההולדת של הממסד הוא רגע ההולדת של המנגנון הדכאני. למרבה המזל, זה גם רגע ההולדת של החתרנות נגדו.
איך נשמור על האנושות?
האב לפסלי טוען שההבנה החשובה ביותר היא שכל דבר המאיים על החיים, הוא גם משנה חיים. החוויה הטראומטית יכולה לגרום לנו לצמוח או להיתקע: "אני קיבלתי את המכתב הגורלי בזימבבואה, שם גם קיבלתי טיפול רפואי מצוין. בתגובה לאירוע הגיעו אלי מכתבים רבים מאוד מנשים וגברים מדתות שונות, שהביעו אהבה והזדהות עם עמדותיי. הסיפור שלי הוכר, וקיבל מימד מוסרי", אומר האב לפסלי.
"אחד הדברים החשובים שלמדתי מניסיוני הוא שיש הבדל גדול בין ידיעה להכרה. למשל, כשיש התעללות במשפחה נמצא פעמים רבות שקרובי המשפחה יודעים על המתרחש, אך לא מכירים בסבל ובמעמד של הקרבן, ובלי ההכרה קשה מאוד להגיע להחלמה".
אני חושבת גם על נפגעות ונפגעי אלימות מינית וגילוי עריות, וכמה חשוב לשמוע מבנות ובני המשפחה ומהסביבה הקרובה את המילים: "אנחנו יודעים שנפגעת. אנחנו תומכים בך ומכירים בעוול המוסרי. אנחנו יודעים שפשעו בך, אנחנו יודעים שאת עשית את הדבר הנכון. אנחנו איתך".
בספרה "טראומה והחלמה" כורכת ג'ודית הרמן באומץ ובתבונה את הטראומות בעלות ההקשר הקהילתי-פוליטי, הטראומות שלקהילה יש אינטרס לטאטאן מתחת השטיח, והיא מדברת בעיקר אונס והלם קרב, ומתמקדת בחשיבות העצומה של ההכרה הסביבתית בסבל. לדבריה, תהליך ההחלמה כמעט בלתי אפשרי בלי הכרה זו.
תודה לאל, לפסלי הוא מנהיג דתי
ועל כן הוא לא יכול להסתפק בשאלה הפסיכולוגית: כיצד מסייעים להחלמתם של שורדי הטראומות? הוא חייב להמשיך ולדבר על האחריות המוסרית גם של השורדות והשורדים, ואני מודה לו בלבי הצעד הנוסף הזה.
"כאמור, השלב הראשון של הריפוי הוא כשהכאב זוכה להכרה ולא רק לידיעה, אבל אחר כך צריך לבוא שלב הענקת המשמעות הרוחנית לטראומה. אני הרגשתי שאלהים ליווה אותי גם כשקיבלתי את הפצצה. זו הייתה עבורי חוויה דתית, והפצצה הפכה עבורי מפגיעה - לייעוד".
מקורבן למנצח
"לאחר פגיעה קשה אפשר לבחור באחת משתי דרכים: להפוך מקורבן לשורד, או להפוך מקורבן למנצח. החיים מלאים בשנאה וברצון לנקמה, ואם הייתי נעצר בחוויות האלו - הפיגוע היה הופך אותי לקורבן ולשורד נצחי. אני הצלחתי להפוך מקורבן ושורד למנצח, כֵּיוון שבחרתי לעזור להפוך את העולם למקום שבו אני חולם לחיות. בחרתי להפוך את העולם למקום טוב, מקום של שלום ואהבת הבריות".
להפוך את הכאב לנקודת מפגש
"האפשרויות הנפתחות לאחר פגיעה טראומטית, קיימות גם ביחס לקהילות. קבוצות שונות מרשות לעצמן לעשות דברים איומים לאחרים בגלל מה שעשו להן בעבר. גם בין עמים יש תחרות התקרבנוּת. כולם תובעים להיות הקורבן ומכחישים את הסבל של העם האחר. אבל אם אנחנו מסוגלים להקשיב לכאב אחד של השני, הכאב עצמו עובר טרנספורמציה ומחבר בינינו.
"אנחנו חייבים לשמוע את סיפורי הסבל כולם. הענקת משמעות רגשית ורוחנית לסבל הופכת אותו מיוצר בידול וגבולות, למאחד ומעורר חמלה. כשאנחנו תופסים את הסבל כמאחד, אנו הופכים לבני חורין. הכרה בסבל המשותף אין פירושה להמשיך לחייך כאילו 'עסקים כרגיל', הכרה בסבל המשותף מחייבת לקיחת אחריות".
לפסלי מספר לי על דברים ששמע מרבּה בדיאלוג בין-דתי בארצות הברית. "הרבה אמרה לנו: 'אני לא בטוחה שאנחנו, היהודים, יכולים לדמיין את הזהות שלנו שלא כקורבנות', וזה הבהיר לי המון. האם העובדה שהיינו קורבנות מרשה לנו לקרבן אחרים?"
טראומה, ריפוי ומצוות
שנים רבות אני עובדת בתחום המרתק של הליווי הרוחני, ואני חושבת שהנדבך שמוסיף לפסלי, כאיש דת, לתהליך ריפוי בטראומה, הכרחי לא רק לדת ולקהילה - אלא גם לפרט. אני מאמינה שהריפוי המלא מגיע במקום שבו אנחנו מבינות (בין אם סִבלֵנו זכה להכרה ואפילו אם לא), שיש לנו אחריות, שיש לנו יעוד; שיש דבר מה שעלינו לעשות שהוא מעל ומעבר לשיקום.
אנחנו לא רק חולות, אנחנו מספיק חזקות בשביל לקחת אחריות על המציאות ולתקן אותה. בשפה היהודית קוראים לזה: מצוות.
הרפואה השלמה מהטראומה מגיעה כשאנו משתמשות בכאב על מנת להבין את הזולת, להושיט יד ולהציע גאולה חומלת מהאכזריות שפגעה בנו.
ובחזרה לקרח
קרח פורש את טענותיו בפני משה ואהרון, ומשה מגיב בפגיעות ותמיהה (במדבר ט"ז, ט"ו): "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה'... לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי".
משה לא מבין שתורף המחלוקת אינו בסוגיות של גניבה ויתרונות כלכליים, אלא בכוח שנמצא בידיו. ואולי משה מבין את כוונתו האמיתית של קרח אבל הוא מנסה לעשות "ספין" שיסיט את הדיון לשאלה שולית, לתחום שבו משה לא נחשד, וכך יעורר את אהדת העם. משה הצליח למשות את עצמו גם מהמאבק הזה.
טלית שכולה תכלת
במדרש מפורסם (במדבר רבה, קרח, י"ח) שואל קרח את משה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?" משה עונה לו שגם טלית שכולה תכלת, חייבת בתכלת של הציצית. קרח תוקף אותו על תשובתו. שאלת קרח היא שאלה חז"לית טיפוסית (ודיון מעין זה אכן נמצא בדברי חז"ל).
חכמי המשנה והתלמוד רואים בעצמם בבואה של קרח; הם הרי מחדשים בתורה וחותרים תחת הוראותיה הפשוטות. נדמה לי שחז"ל שואלים את עצמם מה היה עולה בגורלם לו היו חיים בימיו של משה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
טוקבקיסט אנונימי (בטוקבק 71) עדכן אותנו בשבוע שעבר: "אני פחות ופחות סובל דתיים". כאב לי לקרוא את הדברים, ובסרטון שלעייל אני מתייחסת לדבריו.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
