"אישה קטלנית": למה הם רוצחים אותנו
יהודה רצה להרוג את תמר לאחר שחשב כי "הרתה לזנונים" משום שמנע ממנה ילד - ורבי חייא בר אשי נכנס לתנור לוהט משום שאשתו "פיתתה" אותו לקיים עימה יחסים. נחשו מי הצדיק ומי "הזונה"?
"תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך" (אלתרמן)
האם הייתן מופתעות מידיעה שקרובי משפחה של אישה ניסו לרצוח אותה באכזריות בגלל שקיימה יחסי מין שלא במסגרת הנישואין? מי שמופתעת חיה בעולם שכולו טוב. במציאות שאני מכירה, כותרות העיתונים זועקות אחת לשבועיים רצח נשים בתוך המשפחה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ולכן לא נופתע לגלות זוועה שכזו בטקסט, קדוש וחשוב ככל שיהיה, שנוצר לפני אלפי שנים בתורה. לאישה קראו תמר, לגבר ששכב איתה ואחר כך רצה לשרוף אותה, קראו יהודה. והנה תקציר ההתרחשויות שקדמו לניסיון הרצח:
תמר חותנה עם ער, בכורו של יהודה. ער נפטר בלי בנים ואונן, בנו השני של יהודה, נשלח לייבם את תמר (להביא עם תמר ילד שיקרא על שם אחיו הבכור). אונן לא רצה לתרום זרע לאחיו, ולכן שיחת זרעו (כלומר, אונן). אלוהים העניש אותו והרגו, ותמר – עדיין נותרה ללא בעל וילד.
אישה קטלנית
יהודה האמין שתמר היא "אישה קטלנית" האחראית למות בניו, ולכן לא השיא אותה עם בנו השלישי, אפילו ששמו היה שלה. יהודה שיקר והבטיח לתמר שתחותן עם שלה כשיגדל. לאחר זמן הבינה תמר את התרמית ועשתה מעשה שרק אישה נואשת ואמיצה יכולה לעשות (בראשית ל"ח, י"ד-י"ח):
יהודה משאיר בידי זונה אנונימית את כרטיס האשראי, תעודת הזהות ורישיון הנהיגה של אותם הימים, וכמובן שהוא כבר לא ימצא אותה או אותם.
בגלגול עיניים צדקני שומע יהודה שכלתו "הרתה לזנונים", ופוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". לרגע הזה התכוננה תמר שחשפה בפניו את סימני ההיכר שלו. למזלה, חוש הצדק של יהודה עבד, והוא קבע: "צדקה ממני", ומותיר אותה גם הפעם ללא גבר אך עם שני ילדים.
לוקחות את שלהן
על יסודות סיפורה של תמר יצק התלמוד אגדה אודות אישה שקראה לעצמה "חרותא" (קידושין פא ע"ב. מתורגם מארמית):
"רב חייא בר אשי היה רגיל לומר בכל כשהתפלל תפילת נפילת אפיים: 'הרחמן יצילני מיצר הרע'. יום אחד שמעה אותו אשתו ואמרה: הרי כמה שנים שהוא פורש לו ממני – מה הסיבה שהוא אומר כך?! יום אחד היה לומד בגינתו. קישטה עצמה חלפה ושנתה (עברה פעם שנייה) לפניו. אמר: מי את? אמרה לו: אני חרותא שחזרתי מהיום. תבעה (ליחסי מין). אמרה לו: הבא לי מהרימונים האלה שבענף העליון של העץ. קפץ והביא לה".
החלק הראשון של האגדה מציג אישה שבדיוק כמו תמר, לא קיבלה את שלה. יהודה מנע מתמר את נישואיה לבנו השלישי, וכך מנע ממנה גם ילד. רב חייא בר אשי מנע את עצמו מאשתו. האם היו לה ילדים ממנו? בניגוד לסיפור המקראי, האגדה מתמקדת במיניות שאותה מכנה רב חייא בר אשי "יצר הרע", ולא באימהות.
כשנשים יוצאות מהבית
כמו תמר גם חרותא משנה את המראה החיצוני שלה בדרכה להשיג את הגבר שמונע ממנה את מה שהוא חייב לה. תמר מכסה את פניה בצעיף, כנראה כמנהג ה"קדשות", וחרותא עושה פעולה כמעט הפוכה – מקשטת את עצמה. שתי הנשים יוצאות לשטחי ה"מרעה" של הגבר, ומנסות ללכוד את תשומת לבו ויצרו מחוץ לכותלי הבית.
רב חייא בר אשי מפתיע בבחירתו ללמוד תורה בגינה ולא בבית המדרש, כאילו הוא מתכונן להסחת הדעת של "יצר הרע" כזו או אחרת. וחרותא, בדיוק כמו תמר, עוקבת אחר מסעות הגבר שלה ומעוררת בטבע את יצרו.
הוא באמת לא זיהה אותה?
אני לא מאמינה. את סיפור ההסתרה של תמר אפשר לקרוא בתמימות. תמר כיסתה פניה בצעיף והמספר מדגיש שליהודה לא הייתה דרך לזהותה. לתמר היה אינטרס ברור להסוות את עצמה, שאם לא כן כל פעולת התרמית הייתה נכשלת.
אבל חירותא? אני מקווה שגבר יזהה את אשתו גם אם במשך שנים רבות הזניחה את מראה ולבושה ופתאום היא מתאפרת ומתקשטת. כאשר רב חייא בר אשי שואל את אשתו "מי את?" הוא לא שואל שאלה אינפורמטיבית, הוא שואל את שאלת השאלות. הוא מזמין את אשתו לספר מה קרה לה (וגם לו) במסע החיים ומה השתנה היום הזה מימי השגרה האפורים.
תפסה אומץ
מעודדת מהשאלה המזמינה של בעלה, ממשיכה האישה את הקו הנועז וממציאה לעצמה שם: "אני חרותא" היא אומרת לו. ומוסיפה: "שחזרתי מהיום". אני מקווה בשבילה שבעלה מבין על איזה יום ארוך, עצוב ואפור היא מדברת, שהוא מבין שהיא קובלת על חיי הנזירות שהוא, בסגפנותו, גזר עליה, ועשאה אלמנה חיה.
מי אמר זונה?
רש"י אמר זאת. אולי מתוך האסוציאציות הרבות לסיפור המקראי קבע רש"י: "חרותא - שם זונה ניכרת בעיר", והוסיף ופרש שהרימון אותו ביקשה מבעלה הוא אתנן על ה"עבודה" שהיא עתידה לתת.
כמה מקוממת הבחירה של רש"י
למה לקבוע ש"חרותא" הוא שם של זונה מפורסמת, כשאנו יודעות שאת השם "חרותא" שמעו כל אישה ואיש הבית הכנסת בקריאת התרגום הארמי לתורה. "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", קרא העולה לתורה בויקרא י"ט, והמתרגם לארמית תרגם: "ותקרון חירותא בארעא לכל יתבהא".
חירותא אינה זונה, חירותא היא החופש הגדול מכל, שנת השחרור מעול הבעלויות, השנה שבה חוזרת כל אחת אל עצמה. "אני חרותא ששבתי מהיום", אני חוזרת אל הרצונות והתשוקות שלי. אתה בא?
ואולי היא נתנה לו גט
המשנה במסכת גיטין מציעה נוסחים שונים למתן גט. אחד מהם, הנוסח העלוב מכל, משמש היום בבתי הדין הרבניים: "הרי את מותרת לכל אדם". נוסח חלופי, יפה ומכבד נמצא גם הוא במשנה: "הרי את בת חורין, הרי את לעצמך".
אני מהרהרת באפשרות שזה מה שאומרת האישה לבעלה הסגפן: לך לך לבדך בדרכך הכנועה. אני שבה להיות מקושטת ויפה, יצאתי מהבית אל הגינה, אני בת חורין, אני לעצמי.
וסוף האגדה
הבעל יחזור לביתו אבל ומבויש ברגעי הפיתוי שהיו לו בגינה, האישה תתחנן על נפשה, והגבר שאין לו רחמים עליו או עליה, ייכנס לתנור שהיא חיממה ויכסה את גופו המסוגף בכוויות.
והסוף של הסוף
הגמרא תקרא לגבר השרוף "צדיק", ורש"י יקרא לאשתו "זונה".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר שני חברים ממש כעסו עלי כשטענתי שנשים בישראל מרוויחות 30% פחות מגברים, וטענו שאני טועה ומטעה. נדמה לי שלא - ובסרטון אני מסבירה מדוע.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
