גבולות הציות: כשהמדינה מנסה לשלוט על האזרח
יש אינטרס בציות. גם לנו, האזרחים, יש אינטרס בקהילה שומרת חוק. אלא שלנו, בניגוד להנהגה, צריך להיות עניין גדול גם בטיפוח קהילה שתעז למרוד בחוקים אנטי מוסריים. חינוך לאי-ציות מטעמים מוסריים הוא הדרך היחידה להבטיח שלא נידרדר לחיי סדום
משורה ישחרר רק המוות
בראש רשימת הסיפורים המקראיים שתכליתם חינוך לצייתנות, נמצא סיפור מותם של נדב ואביהו (ויקרא י', א'-ב'): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
פעולה אחת המנוגדת להנחיות העבודה הכהניות גזרה את דינם, ובלב חגיגות המשכן יצאה אש אלוהית ואכלה את הבנים שהקריבו אש זרה. המספר מבהיר שהבנים המקריבים היו טובים ואהובים ודווקא בשל כך מתו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד".
גודל השעה והדרת המוות מובילים את אבי הבנים להגיב בשתיקה אצילית: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בשורת המוקרבים על מזבח הצייתנות נמצא גם את המרגלים, את קורח ועדתו ואת המתים בקברות התאווה. אלו מסורות אגדית שמסקנתן החינוכית ברורה - משורת הציות לשליט, ישחרר רק המוות.
שברו את הכלים
חכמי התלמוד היו מהפכנים. הם הביאו לעולם את תרבות התורה שבעל-פה, שמרדה במסורת הכהנית ובמסורות שנראו קרובות יותר לפשט דברי התורה. התורה שבעל-פה הביאה לעולם היהודי תרבות למדנית והלכתית שהייתה חידוש עצום ופורץ דרך. לתרבות זו קשה לעודד תפיסת עולם שמרנית, שמזהירה שכל השתוללות "תיגמר בבכי".
"שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מהאישה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד (לימי ההכנה למעמד הר סיני)... שיבר את הלוחות... והסכימה דעתו לדעת המקום, שכתוב: 'אשר שברת'. ואמר ריש לקיש, אמר ליה הקדוש ברוך-הוא למשה: יישר כחך ששברת".
משה יורד מהר סיני, רואה את העגל והמחולות, ובכעס שובר את הלוחות (שמות ל"ב, י"ט): "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". את הפעולה האימפולסיבית של משה הופכים חז"ל למעשה מחושב ("מדעתו של משה").
בניגוד למסורת בני אהרון, המרד של משה, ששובר את מילותיו של אלוהים, זוכה לתשבחות. אל תקראו: "אשר שיברת", אלא "יישר שברת". יישר כוחו של שובר לוחות הברית. יישר כוחם של המרדנים.
אי-ציות כמעשה דתי
המתח בין הרצון להישמר מאנרכיה, לתביעה להעמיד את המעשה המוסרי בראש סולם השיקולים, יתקיים לעד. לממסד יש אינטרס בציות. גם לנו, האזרחיות, יש אינטרס בקהילה שומרת חוק. אלא שלנו, בניגוד להנהגה, צריך להיות עניין גדול גם בטיפוח קהילה שתעז למרוד בחוקים אנטי מוסריים. חינוך לאי-ציות מטעמים מוסריים הוא הדרך היחידה להבטיח שלא נידרדר לחיי סדום.
תרבות של אי-ציות צריכה להגדיר לעצמה חומות מגן מוסריות שנדמה שהחשובות שבהן הן: א. להגביל את פעולות האי-ציות למקרים קיצוניים של פגיעה ממשית במוסר. ב. להימנע מכל פעולה אלימה. ג. לפעול באחריות ובכובד ראש בהבנה שבמקרים רבים נידרש לשלם את מחיר ההתנגדות לחוק.
פרשת שמיני יכולה להיות פרשת השבוע שבה נהרהר יחד כקהילה בשאלת גבולות הציות.
דת, מדינה ומצפון
בחירתה של מדינת ישראל למזוג יחד חוקים חילוניים ודתיים, ולכפות על כולנו את אורחות חייה של קבוצה דתית מסוימת (ולמעשה, תערובת הלכתית אסורה ומוזרה), מחייבת אותנו לקבל מדי יום החלטות קטנות וגדולות הקשורות לגבולות הציות והמצפון.
הדת והמוסר נפגעים תדיר מהתמקחויות של תגרנים בשוק, ואנו נותרות עם חוק דתי חבוט ומביך ועם ערכים ליבראליים מובסים וחבוטים לא פחות.
שתי אנקדוטות של דת ומדינה
בשבועיים האחרונים הייתי עדה-שותפה לשני רגעים קטנים-גדולים שהולידו מחשבות על זירת ההיאבקות המיותרת של דת ומדינה.
רבה רפורמית, רב רפורמי ואיש של חברה קדישא
לא, זאת לא התחלה של בדיחה, אלא תיאור של מפגש ישראלי בבית העלמין. בחג הפורים הובאה לקבורה אמם של שני רבנים ירושלמים חשובים ומוכרים: הרב נעמה קלמן, דיקנית ההיברו יוניון קולג', והרב לוי וימן-קלמן, הרב המייסד של קהילת "כל הנשמה". האם נקברה בהר המנוחות, והלוויה הייתה רגע מרתק של מבחן מעשי ביחסי דת ומדינה.
קרוב משפחה בעל חזות חרדית ניגש לדבר עם אנשי החברה קדישא. הם פלפלו כה וכה והגיעו להסכמה: ההספד כונה "דברי פרידה", וניתן היתר מיוחד לאחד מבני המשפחה לאמר את דברי הפרידה באולם לפני הוצאת הגופה. אחר כך, לצד הקבר, ילכו אנשי החברה קדישא לדרכם, והמשפחה תמשיך במסורתה הרפורמית ובהספדיה.
מדוע הספד אחד מותר ושלושה אסור? לאלוהי הפלפולים הסברים. היעקר שהרב נפרדה מאמה בדברים מרגשים ששזרו אהבה ארוכת שנים, כאב והומור משפחתי.
לאחר ה"כמו הספד" נאמר הקדיש מפיהם של רב ורבה רפורמים. איש החברה קדישא עמד על הבמה וענה לקדיש שאמרה אישה חובשת כיפה.
ליד הקבר שרנו יחד, נשים וגברים, את "אשת חיל" בניגון משפחתי מיוחד, והרבה ליאורה (למען הפרוטוקול: סבא רב קונסרבטיבי, בת רבה רפורמית, נכדה רבה רפורמית) - שרה שיר פרידה מסבתה. תאמינו לי שאין יותר "קול באישה ערב" מקולה של הרבה ליאורה. אחד מאנשי החברה קדישא נאלץ גם ברגע זה לכבד בנוכחותו את המעמד.
מה יצא לנו מזה?
תסכול והפרות של צווי מוסר ודת בשני הצדדים, מבוכה בשני הצדדים ופתרונות יצירתיים שהביאו לעולם ממזרים הלכתיים. מי צריכה את זה? לכולנו, חרדים ורפורמיות, היה נכון יותר לו הדת הייתה נפרדת מהמדינה וכל אחת מאתנו הייתה קוברת את מתיה בדרכה ובלי כפייה הדדית.
בקרוב אצלכם...
אחת לעשר שנים אני מקבלת שיחת טלפון מזוג חד-מיני שלא מכיר אותי אישית ומבקש שאערוך את טקס הנישואין שלו. לפני עשר שנים אלו היו שתי נשים אמיצות ומרשימות, והפעם זוג גברים נפלאים, יצירתיים וכמובן אמיצים מאוד.
כך אני עובדת את אלוהיי, וכך זכיתי להשתתף בטקס הנישואים של יותם בן-שץ וניצן ברטוב, ולהכיר את המשפחות הנפלאות, האוהבות והתומכות שלהם.
טקס יהודי של זוג גברים הוא בהגדרה אלטרנטיבי ומזמן יצירתיות מיוחדת. במהלך הטקס נאמרו על ידי החתנים, חבריהם וחברותיהם דברים אישיים מרגשים עד דמעות. כולנו בכינו. התרחשות אחת גם הפתיעה אותי - שמתי לב שהקהל הרב באולם התרגש והגיב באופן מיוחד דווקא למילים מתוך המסורת, כשנאמרה ברכה בנוסח המסורתי או נישא שמו של אלוהים.
אני חושבת שההתרגשות נבעה מהנחישות להכניס את המסורת היהודית לתוך החתונה ולא לוותר על הטענה שאנחנו, כולנו, חלק מהקהילה וחלק מהמורשת היהודית. ברגעים אלה העזנו להציג לראווה את כל האמונות שלנו, גם הרדיקליות והמפתיעות שבהן, ולהאמין שהאהבה תנצח את השנאה ואת העיוותים כולם. תודה לכם ניצן ויותם, אתם מגדלור של אהבה ואומץ.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר טענה ליליאן (וחברות רבות נוספות) שאני סתם מבקרת את הכהנים ולא מביאה בחשבון את העובדה שלא הייתה להם נחלה, ולכן בדין קיבלו מהעם מתנות. בסרטון אני מגיבה לדבריה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
