"הטיסה": רוברט זמקיס ממריא שוב
אחרי הכשלונות האחרונים, שכמעט והשכיחו את מורשתו יוצאת הדופן ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ"), רוברט זמקיס שב עם "הטיסה" - דרמה בכיכובו של דנזל וושינגטון, על טייס סורר שמחפש גאולה. בסרט זה, נראה שהבמאי מצא לפחות תקווה
נדמה היה כי גורלו של הבימאי רוברט זמקיס נחרץ. הצלחותיו הגדולות בשנות ה-80 וה-90 (טרילוגיית בחזרה לעתיד, "מי הפליל את רוג'ר ראביט", "פורסט גאמפ") הפכו לקלאסיקות ברגע היווצרותם. סרטים אלו גם היוו ציוני דרך בהטמעת טכנולוגיה דיגיטלית בארגז הכלים של במאי הקולנוע.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ב-2004 זמקיס נטש את מה שנותר בסרטיו מהעולם ומשחקנים של בשר ודם לטובת סדרת סרטי אנימציה בטכנולוגיית "performance capture" - לכידת התנועה והמשחק של שחקנים ליצירת כפילים דיגיטליים בתוך עולם המיוצר במחשב. לא פעם הוא הצהיר שלעולם לא יחזור לעשייה קולנועית רגילה. התמכרותו של זמקיס לטכנולוגיה הסבה לו לא מעט מכאובים. "רכבת לקוטב" (2004), "בייוולף" (2007) ו-"רוחות חג המולד" (2009) לא זכו להצלחה הכלכלית המיוחלת, לא זכו להערכה ביקורתית ולא התגברו על המכשלות הטכניות במידת המיומנות שהפגין ג'יימס קאמרון ב"אווטאר".
רצף אכזבות זה חיסל את התוכנית ליצור בטכנולוגיה זו גרסא חדשה לקלאסיקת הביטלס "צוללת צהובה" - וטוב שכך. חבול ומרוט, חוזר זמקיס לעולם הממשי, ולדרמה אנושית בוגרת שנושאה הוא אפשרות הגאולה. אולי גאולה תהיה הערכה מופרזת לגבי משמעות התוצאה הסופית ביחס לקריירה של זמקיס, אבל תקווה לשינוי בוודאי עולה מהסרט "הטיסה".
אי אפשר לסמוך על טכנולוגיה
"הטיסה" הוא התרגום שניתן לשם המקורי של הסרט "flight", אך המילה המקורית נושאת משמעות רלוונטית נוספת המתייחסת לפעולת בריחה. הגיבור הוא טייס בחברת תעופה מסחרית בטיסות פנים, ואדם שבורח מעצמו ומסביבתו. וייפ וויטקר (דנזל וושינגטון) הוא אדם פגום: יהיר, שחצן ומעל לכל אלכוהוליסט החי בהכחשה עצמית לגבי חומרת מצבו. בתחילת הסרט הוא מתעורר בחדר במלון באורלנדו בחברתה של הדיילת קתרינה מרקז (נאדין וולסקז) אחרי לילה של סקס ואלכוהול. כדי להרים את עצמו לקראת טיסה לאטלנטה הוא מסניף כמה שורות של קוקאין.
קן אוונס (בריאן גראהטי), טייס המשנה הצעיר שלו הוא בוק נוצרי שלא מפספס את רמת התפקוד הלא מזהירה של וויפ. מרגרט תומפסון (תמרה טוני)
במהלך הטיסה וויפ שופך שני בקבוקוני וודקה לתוך מיץ תפוזים, והולך לישון בתא הטייס. לקראת הנחיתה הוא מתעורר כשהמטוס נלכד בסערה, מצב שמחמיר לקטסטרופה כשהמערכות הטכנולוגיות של המטוס מתחילות לקרוס. במצב נטול תקווה הוא מבצע תמרון מזהיר, לא פחות מנס. המטוס מתרסק לתוך שדה בנזק מינימאלי לחיי אדם - שישה הרוגים (בכללן הדיילת מרקז מהלילה הקודם). סצנה מרשימה המזכירה את יכולותיו של זמקיס, לא רק ברמת הביצוע הטכני שלה אלא באופן בו הוא לא מהסס להחדיר לתוכה רובד סמלי בוטה.
טרם הנחיתה פוגע כנף המטוס בצריח כנסיה, והמטוס עצמו כמעט ונוחת על ראשם של נוצרים בפטיסטים שנמצאים בסמוך אליה. האם ההתרסקות בשדה תאפשר לוויפ את המגע הישיר עם האלוהים בדרך לחידוש האמונה?
הוא מתעורר בבית החולים כשהוא נחשב לגיבור, אך חקירת התאונה מעוררת חשד לגבי מידת הפיכחון שלו, ומתוך כך גם לגבי אפשרות אחריותו לתאונה שהתרחשה. הרשעתו במות הנוסעים עלולה לגזור עליו מאסר עולם. במקביל מתפתח קשר בינו לבין ניקול (קלי ריילי), נרקומנית יפה שמגיעה לאותו בית חולים שבו הוא מאושפז, לאחר שלקחה מנת יתר של הרואין.
העלילה נעה בין ניסיונו של וויפ לתקן את דרכיו, ודרך השקרן המסתיר את מחלתו מאחרים, כמו גם מעצמו. מיומנותו כשקרן יכולה לסייע לו להיחלץ מהחקירה המתנהלת לגבי כשירותו, אך היא לא תגאל את נשמתו.
כסא המפלט של דנזל וושינגטון
וושינגטון שהרבה לגלם דמויות של גיבורים מובהקים, נוטה בשנים האחרונות לתפקידים שבהם הוא משמש כנבל כריזמטי ("יום אימונים מסוכן", "גנגסטר אמריקאי"), או תפקידים שבהם יש לגבורה שלו מעמד אמביוולנטי ("טעון הגנה"). כאן כריזמת הכוכב שלו מאפשרת לחוש מידה של אמפתיה כלפי דמות בעייתית במיוחד, וסבלנות כלפי התהליך המעגלי של נפילה מחדש לאלכוהול. עדיין, אורכו המופרז של הסרט (137 דק') מורגש היטב.
המרכיבים הדתיים משובצים בהבלטה כמעט סאטירית בסרט, אך בסופו של דבר המסר הדתי הוא במהות העניין. אמנם לא בדרך של כפרה באמצעות ממסד דתי, או אפילו של הווידוי הנדרש מכל דובר במפגש של "אלכוהוליים אנונימיים", אך וויפ צריך למצוא את הדרך שלו לבצע את אקט הכפרה.
אלמנט התיקון והגאולה שהיה נוכח בסרטיו של זמקיס לפני כעשור חוזר גם כאן. כמו החצי אירוניה ברעיון של הרוח האמריקאית הגדולה, המשיטה את הגיבור ב"פורסט גאמפ" עד חוף המבטחים של האבהות. כמו המפגש האישי-פרטי של גיבורת סרט המדע הבדיוני "קונטקט" עם האלוהות החייזרית בצורת דמותו של אביה המת. גם כאן, הדבר שממנו בורח הגיבור והדבר היחידי שיכול לבטא את אפשרות הגאולה הוא האלמנט המוסרי-רוחני של זהותו כאב.
