מיוסף ועד הרב אריאל: כאן החלה הדרת הנשים

פרשת "מקץ" היא הפרשה הראשונה בתורה שבה נפקד לחלוטין מקומן של הנשים. לראשונה מאז "בראשית ברא" נוצרה יחידה מקראית ארוכה ודרמטית, החובקת בערך ארבע-עשרה שנות חיים, וכולה - סיפורי גברים.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת מקץ
• כל מה שרציתם לדעת על חנוכה - בעמוד המיוחד שלנו. היכנסו
  

"האמהות הגדולות" כבר נפטרו, דינה נעלמה, ונשותיהם של שניים-עשר בני הדור השלישי לא משכו את תשומת לבו של המספר המקראי.

אישה, חצי אישה, מבט אחד מהיר

למען האמת, יש בפרשה אישה אחת, חצי אישה, חצי פסוק ועוד חצי. תזכורת קצרה לכך שהעולם לא באמת התקיים ללא נשים.

בהעדר ייעוד אחר לנשים בפרשה, מוזכרת בה אישה אחת וגם היא רק לאבחה קלה של נישואים ולידה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ... וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן" (בראשית מ"א, מ"ה, נ').

אני לא יודעת ממה עלינו להיות מופתעים יותר, האם מיכולתו של המספר המקראי לתאר ארבע-עשרה שנים בלי להתייחס לקיומן של נשים, או מהעובדה ששמה של אסנת מגיח לרגע מתוך בית הקברות הגדול של תולדות הנשים. מה היה דחוף כל כך למי שהחליט להעלים את הנשים, לציין פעמיים את שמה של אסנת, ואם כבר ציין – למה העלים אותה מיד?

הערת שוליים: יוסף הנשי ויוסף של הנשים

המקרא מציע ליוסף דמות גברית מורכבת ומפתיעה. כבר בצעירותו נאמר עליו שהוא: "נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה". אביו של יוסף מכין לו בגד מיוחד, כתונת פסים, המתוארת במקום אחר בתנ"ך כבגד המיוחד לנשים: "...כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת" (שמואל ב' י"ג, י"ח).

יוסף, יפה התואר והמראה, מתנגד לכל הצעותיה של אשת פוטיפר, ולמרות מעמדו ויופיו, חייו נעדרים סיפורי נשים. את מה שלא אומר המקרא במפורש, אומרים הפרשנים המסורתיים והחדשים, המציעים פתרונות מגוונים לחידת נטייתו המינית של יוסף.

ייתכן כי הזכרתה השולית, המיותרת לכאורה של אסנת, נתרמה לפרשה כדי להסיר את עננות הספק מעל מיניותו של יוסף, ולצרף אותו ל"משפחת הגברים" - הנמשכים לנשים, שוכבים עם נשים, מגדלים ברחמן ילדים ונהנים מעמל יומן, אבל לא חושבים שיש להן חיים של ממש או שחייהן ראויים לסיפור.

פרשת "מקץ הנשים" הישראלית - פרק א'

אלפי שנים עברו מימי הפרות הרזות והשמנות של מצרים. החברה האנושית הצליחה לייצר חשמל ולגעת בלבנה, ולמרות השנים שחלפו והתבונה שנצברה, במקומות רבים עדיין לא גילו שלנשים יש באמת חיים.

האזורים הפמיניסטיים של רשת האינטרנט רעשו השבוע לנוכח פסיקה הלכתית נוספת שבמרכזה מאמץ לשים קץ לתופעה חדשה ומחרידה

 - נשים שמדברות, שחושבות ואפילו מעזות לדרוש ברבים בתורה.

התשובה ההלכתית נכתבה על ידי הרב יעקב אריאל, מבכירי רבני הציונות הדתית, רבה של העיר רמת-גן, ומי שהיה מועמד למשרת הרב הראשי למדינת ישראל. לטובת מי שעדיין לא הספיקה להתעדכן בשאלת מעמדה הקהילתי, אני מביאה את התשובה כלשונה (כפי שנשלחה גם לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הישר מאתר: yeshiva.org.il):

שאלה:

במניין שבו אני מתפלל בשבתות, נוהגים לתת לנשים לשאת דבר תורה בבימה: 1. בחורף, בערב שבת בין קבלת שבת לערבית. 2. בקיץ, בשבת לפני מוסף. יש לציין שלפעמים האישה ללא כיסוי ראש ו/או ללא שרוולים (או שרוול מינימלי) ושלא נדבר על אורך החצאית ועל המחשוף.

1. האם מותר להתפלל כלל במניין כזה? 2. אם כן האם מותר לצאת בזמן הדרשה, מה שאמור לפגוע באישה ובאנשים אחרים ולגרום לחילול ה’? 3. האם מותר להתפלל את התפילות בהן אין דרשה? בברכת יישר כוח על המפעל האדיר ובברכת התורה.

במשך כל התפילה חייבת להיות הפרדה בין גברים לנשים. אין מקום לדבר תורה של נשים באמצע התפילה גם אם הן לבושות בצניעות, קל וחומר כאשר לבושן והופעתן אינה צנועה. זהו חילול הקודש, חפש לך בית כנסת אחר.

מפרשת "מקץ" ועד הרב אריאל, יש אנשים רבים מדי שחושבים שאפשר להשתמש בגופן של נשים, ובאותו זמן גם לזרוק את נשמתן לשולי הקיום האנושי.

תקווה, חצי תקווה

הזעם והכאב על תשובתו של הרב אריאל מהולים גם בשביב תקווה. מהתשובה, הממליצה לשואל לחפש בית כנסת חדש, נלמד שגם הרב אריאל מבין שכבר אי אפשר לשנות את רוחות החירות המנשבות גם בקהילות האורתודוכסיות.

הרב אריאל לא נשמע מופתע מתיאור הנשים הדרשניות העומדת על הבימה, והוא אף לא מציע לנסות לשנות את נוהגי בית הכנסת. נדמה לי שהרב אריאל מבין שהוא מנהל מלחמת מאסף, והוא מנהל אותה תוך כדי נסיגה.

חזרה בתשובה

כיוון שאני מממנת את משכורתו של הרב אריאל, אני מרגישה אחראית. כאישה אחראית, גם אם מחללת קודש, אני רוצה להציע לרב אריאל תשובה אלטרנטיבית, תשובה שתחזיר את האחריות למקומה ותנסה לשים קץ לקץ הנשים. הרב אריאל, מה דעתך על התשובה הבאה?

"לאורך התפילה והדרשה בתורה מחויב כל מתפלל לכוון את לבו לשמיים, ולכן אני מופתע ואף מיצר על כך שבזמן הדרשה בתורה אתה עסוק בבחינת אורך השרוול ועומק המחשוף של הדרשנית.

חל איסור מפורש מהתורה להתייחס אל נשים, שנבראו בדיוק כמוך בצלם אלוהים, כאל אובייקט מיני. קל וחומר כאשר הן דורשות בתורה. אני מציע שאם אינך מסוגל להתייחס בכובד ראש לדבר תורה שניתן על ידי אישה (יהא לבושה אשר יהא), פנה בדחיפות לקבלת עזרה מרב, מפסיכולוג או מכל מי שיש בידו להושיע.

זכור, גם אם יש באפשרותך לחפש בית כנסת אחר, אין באפשרותך לחפש עולם אחר ומוסר אחר, ועל כן מן הראוי שתתעשת".

פרשת "מקץ הנשים" הישראלית - פרק ב'

היום, תוך שאני תרה אחר מאמר של החוקר והוגה הדעות החשוב ד"ר מאיר בוזגלו, התגלגל לידי הספר "רב תרבותיות במבחן הישראליות"

שנערך על ידי אוהד נחתומי מהמכללה האקדמית תל-חי ויצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת 2003.

לא הייתי מטריחה אתכם בשלל הפרטים הטכניים הללו אלמלא עיינתי מתוך סקרנות ברשימת המאמרים והכותבים של הספר וגיליתי לצערי אך לא לתדהמתי, שבספר העוסק ברב תרבותיות בחברה הישראלית אין אפילו כותבת אחת.

הנה כי כן, גם בספר שנערך בתוככי העולם האקדמי ומוקדש לרב תרבותיות, הצליחו להעלים את הנשים. אפילו המאמר האחד המוקדש לפמיניזם נכתב על ידי גבר. נחשו מי עוד נעדר מהספר? ערבים וערביות כמובן.

תוכן העניינים של הספר אליו נחשפתי תוך כדי עמידה ליד מכונת הצילום, בא ללמדנו כמה דברים: א. יש סיכוי גבוה שמי שמדיר נשים ידיר גם אוכלוסיות אחרות. ב. העלמת נשים מתחילה בפרשת "מקץ" אך עדיין לא בא עליה הקץ, לא בעולם הדתי וגם לא בקהילה המדעית.

לפעמים ערכים מעייפים

כן, אין להשוות בין מזיד לשוגג, ואני מודעת היטב להבדל בין אידאולוגיית האפליה של הרב אריאל,

לטעות החמורה שעשו העורך והמוציאים לאור של הספר "רב תרבותיות במבחן הישראליות". יחד עם זאת, אמונות וערכים הם באמת מבחן, ולפעמים הוא קשה ומעייף.

היום כשעמדתי ליד מכונת הצילום, רציתי לשבור אותה, רציתי לקרוע את הספר, רציתי לצעוק באמצע הספרייה. רציתי לומר שנמאס לי ולחברותיי להיות הבייביסיטר של "צלם אלהים", שנמאס לנו להזכיר לכם שאנחנו קיימות ושעל כולנו מוטלת האחריות לתקן עוול של אלפי שנים, ושאם כולנו נהיה אנשים יותר מוסריים, הכאב ייקטן והשינוי יהיה יותר מהיר.

אבל אני לא שוברת מכונות ולא שורפת ספרים, חברותיי ואני מאמינות שמאבק צודק חייב להיות מאבק לא אלים. אז בסיומו של יום שהחל בחידת העלמות הנשים מפרשת מקץ, עבר בגירוש מבית הכנסת של הרב אריאל, והסתיים בספר אקדמי נטול נשים - אני רוצה לבקש, כמעט להתחנן, שכולנו נשים לב, שלא נעבור על אפליה בשתיקה, ושלא נחשוב שהשוויון הוא השם השני שלנו, ושאצלנו הוא יתרחש באופן טבעי.

שבת שלום.