הגוי והחלש מחפשים "יהודי של שבת"
מי שרוצה לשמור את רוח השבת של פרשת משפטים, צריך לדאוג למנוחתן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה. ומי שרוצה לשמור על רוח השמיטה של הפרשה, מוזמן להתחיל לוותר על חובות. מי ידאג למנוחתם של אלה שעובדים בפרך למעננו בימי החול? ומי יהרוג את אליל העולם המודרני - הכסף?
עוד מעט שמיטה
השנה הבאה היא שנת שמיטה, ורוחות השמיטה כבר מנשבות במרחבים שונים של החברה הישראלית - ואפילו במסדרונות הכנסת. לצד סוגיות השמיטה השחוקות, המציעות תמהיל מצער של דת, פוליטיקה וכסף, צצות על סדר היום הישראלי סוגיות שמיטה חדשות ומלבבות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
השאלה המרתקת שנשאלת בארגוני ההתחדשות היהודית, ולראשונה גם על ידי כמה חברי כנסת, היא האם נוכל להציע תרגום ישראלי לא הלכתי ומשמעותי, לשנת השמיטה.
רגע ההולדת של השמיטה
בפרשת השבוע שלנו, "משפטים", מגיחה לאוויר העולם מצוות "השמיטה": "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת
תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ (שמות כ"ג, י'-י"א).
תיאור המצווה קצר ביותר. בשיח העכשווי על שנת השמיטה, מקובל לייחס למצווה זו שיקולים סוציאליים או אקולוגיים, לכן כדאי לשים לב לכך שלמצוות השמיטה המתוארת בפסוקים אלה אין הנמקה. העובדה שהעניים אוכלים את תבואת השדה איננה מובאת כטעם למצווה, בדיוק כפי שהעובדה שהחיות יאכלו את התבואה אינה העילה לקיומה.
בפרשה שלנו מצוות השבת סמוכה למצוות השמיטה, ואולי אפשר להציע קשר בין השתיים: שהרי שתי המצוות מתמקדות בעבודה ובהפסקתה, ולשתיהן מחזורים של שבע (שש יחידות של עבודה ואחת של מנוחה): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כ"ג, י"ב).
תיאור השבת בפרשת משפטים אהוב עלי במיוחד. שבת זו מציעה מנוחה לעמלים האמיתיים של החברה: בהמות העבודה, העבדים והגרים. שימו לב, לא נאמר כאן שבעלי הבית צריכים לנוח, בעלי הבית צריכים לשבות. החיות, העבדים והפועלים צריכים לנוח ולהינפש.
אז אולי "יהודי של שבת"?
המנהג הרווח להעסיק גויים בעבודות השבת לא עולה בקנה אחד עם הפסוק שלעיל. מי שרוצה לשמור את רוח השבת של פרשת משפטים, צריך לדאוג למנוחתן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה. המוסר של הפרשה מחייב שאנו, היהודים המבוססים, נדאג בשבת למנוחתם של אלה שמפרכים את גופם למעננו בימי העבודה. אז מה אתם אומרים, ניתן לעובדים הזרים לנוח בשבת, ואנחנו נהיה להם ל"יהודים של שבת"?
זו לא שנת "שביתה", זו שנת "שמיטה"
ברוח הניו-אייג' הנושבת קלילה (לעיתים), זוכה השורש ש.מ.ט לעדנה. הניסיון להעניק משמעות חדשה לשמיטה גורם גם לתרגומים מרפרפים וחסרי אחריות לעלות על שולחן הדיונים. יש המציעים להפוך את שנת השמיטה לשנה בה "שומטים כעסים", "שומטים הרגלים רעים", "שומטים דעות קדומות" ועוד.
כמעט כל מחשבה טובה ולא מחייבת נשזרת עם השורש ש.מ.ט, ונושאת בכנפיה הדקיקות הבטחה חסרת כיסוי לגאולה חילונית של השמיטה המסורתית.
אלא שבדיקה מילונית קצרה מלמדת שפעולת השמיטה איננה בשום אופן פעולה נעימה. שמיטה היא הפלה. כשדוד מחזיר בתהלוכה חגיגית את ארון אדני שנשבה, קורה אסון והארון נשמט מהבקר, ועזא שמחזיק בארון על מנת להצילו מהנפילה - נהרג (שמואל ב', ו', ה'-ו').
השורש הקשה ש.מ.ט מתפקד גם בסיפור הריגתה של איזבל: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן... וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ, וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה" (מלכים ב', ט' ל'-ל"ג). הנה כי כן, שמיטה היא הפלה שתוצאותיה יכולות להיות איומות.
לא זו אף זו, בניגוד למצוות השבת שבה אנו מצווים "לשבות", והפועלים יכולים "לנוח" - בשנת השמיטה אנו מצווים "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" – שתי מילים קשות המתארות עזיבה אקטיבית ומאוד לא נעימה. "שנת שמיטה ונטישה" היא לא "שנת שביתה", והיא דורשת פרשנות חזקה.
האם שמיטת כספים כורתת את הענף שעליו היא יושבת?
בפרשת משפטים מתוארת שמיטת הקרקעות, אבל בספר דברים מוצגת "שנת השמיטה" כשנה תובענית וקיצונית
אף יותר, שנה של שמיטת החובות הכספיים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה, וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים ט"ו, א'-י').
זה כבר באמת לא קליל ולא מרפרף. אחת לשבע שנים מחויב כל אדם לוותר על כל ההלוואות שהעניק במשך ששת השנים שעברו. חוק זה מאיים להפוך כל הלוואה למתנה, ובכך, בפועל, מבטל את קיומן של ההלוואות, החשובות דווקא לעניים עצמם.
אני לא מצליחה להבין מה עלה בדעתו של המחוקק שניסח את חוק שמיטת הכספים, שהרי לשון החוק כבר מתפתלת עם הפיתוי שלא לקיימו, ומלמדת שלפנינו מבחן שהציבור לא יכול (ואולי צריך לא) לעמוד בו. ואכן, מעולם לא שמענו על קיום קהילתי של שמיטת הכספים, וכבר מראשית ימיה של התורה שבעל-פה, ניסחו החכמים הצעות שונות שתכליתן ביטול מעשי של חוק זה.
"משמט אני"
אחד המעקפים ל"שנת שמיטה" מנוסח במשנה: "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו: 'משמט אני'. אמר לו: 'אף על פי כן', יקבל ממנו" (שביעית י', ח'). אם הלוֹוה משיב את חובו למלווה בשנת השמיטה, יכול המלווה לקיים את מחויבותו הפורמלית ולומר: "משמט אני". כלומר, אני שומר על חוקי השמיטה ומסרב לקבל את הכסף. אך אם הלווה יפציר שנית, תהפוך החזרת ההלוואה למעין מתנה, ובא לחוק השמיטה גואל.
"משמטת אני"
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על המתנה המרגשת שבתי ואני קיבלנו מ"ארומה ממילא", ומאז אני מנסה להבין מה היה
כל כך מרגש במתנה שהם נתנו לנו. לפני שבוע הבטחתי לעצמי לעשות לאחרים את מה שהם עשו למעני, וגם משום כך אני מנסה להבין את סוד הקסם של המתנה שקיבלתי.
אני אומרת לעצמי שהכסף לא היה העניין, למרות שהוא בוודאי היה חלק מהעניין. זה היה רגע מיוחד שבו כוונות טובות נאמרו בקול ובכנות, והן הצטרפו למעשה נדיב.
אני שבה למחשבות על שמיטת הכספים התובענית, וחושבת שזה כנראה הסיפור. זה כל הסיפור. זה תרגום שהוא גם חילוני וגם תובעני (ובעיקר, מקסים) לשנת השמיטה. במובן הפשוט והלא סימבולי, מה שאמיר ותמי עשו יכול לזכות בכותרת החזקה "שמיטה".
בהשראתם ולקראת שנת השמיטה שבפתח, אני חושבת שזה יכול להיות מקסים אם כל אחד מאתנו יקבל על עצמו מדי פעם, כשזה נראה לו אפשרי ומתאים, לומר למישהו "משמט אני". אלא שבניגוד למשנה, בשנת השמיטה שלנו זו לא תהיה אמירה טקסית שלאחריה יבוא התשלום, בשנת השמיטה שלנו זו תהיה אמירה שלאחריה יבוא חיוך של אחוות אחיות ואחים: "משמטת אני".
שנת שמיטה - כמרד ברודנותו של הכסף
לא מדובר כאן בהצעה הלכתית, ועל כן כל אחת ואחד יבחרו בעצמם מתי ולמי הם רוצים לומר "משמט אני". נעשה את זה רק מדי פעם, נעשה את זה כשזה מתאים, אבל נעשה את זה.
בעניין זה דין פרוטה יהיה כדין מאה. כל אחד ישמט לפי כוחו הכספי ולפי אומץ לבו, אבל כל אחד ישמט. כוונות טובות הן יפות, אבל שנת שמיטה היא שנה תובענית, ובשנת שמיטה נצרף מעשה לכוונה הטובה, ונתמודד עם האליל הבולעני, עם הדיקטטור של העולם המודרני: עם הכסף.
ובכל פעם שנאמר "משמט אני", נעיד על עצמנו:
שנעים לנו לוותר, ונעים לנו כשמוותרים לנו.
שאנחנו (גם אם רק לרגע) יותר חזקים מהכסף שלנו. שאנחנו גם מנהלים אותו ולא רק הוא מנהל אותנו. שיש לנו דברים מספקים יותר מגביית חובות מחברים.
שהחירות שלנו היא שלפעמים אנחנו יכולים לחרוץ לשון לכסף. שאנו מחויבים לאחוות אחים ולחמלה, ומבחינתנו מילים טובות זה לא תמיד מספיק.
בכל פעם שנאמר "משמט אני" נלמד את עצמנו לשאול מה באמת חשוב לנו. בכל פעם שנאמר "משמט אני" נלמד להחליף בינינו מתנות. בכל פעם שנאמר "משמט אני" נחייך, ונדע שהצלחנו להתייחס בהומור אל הכסף (ונקווה שכך גם הוא יתייחס אל עצמו).
ובבית המדרש של הטוקבקים
המון תגובות מרגשות קיבלתי השבוע. כולן היו חמות ומשמחות לב. תודה לכולכם על האהבה. אני בוחרת לפרסם תגובה שקבלתי בפייסבוק מאדם אמיץ וחכם בשם אורי סוויסה:
"שלום, אני אורי, סטודנט בן 24. קראתי את הטור שלך באתר ynet ומצאתי שאת חושבת בדיוק כמוני.
 |
העובדה שאני לומד באוניברסיטה היא די מובנת מאליה, כך גם העובדה ששרתתי בצה"ל (ביחס לעובדה שאני סך הכל מסתייע בקביים, זה בהחלט אפשרי) - אך מה שמבחינתי נתפס כהישג הוא ישיבה בבית קפה, קולנוע, בר, לטוס לחו"ל או במילים אחרות לבחור בחיים מלאים ובלי לחוש צורך להסתתר, כי אין לי ממה. אז תודה לך על השיתוף בגילוי לב. שבת שלום."
תודה לך אורי על הבחירה בחיים המלאים והעשירים, על כך שאתה לא מוותר, ועל השיעור שאתה נותן לכולנו.
וגל אשכנזי בקש ממני להפנות אתכם לאתר שהוא מתחזק, המיועד להורים ומטפלים לילדים מיוחדים. תודה גל, תזכה למצוות.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
