אתיאיסטים יקרים, אין "יהדות מסוכנת". יש יהודים מסוכנים
תדיר אני בוחרת בטור זה לבקר את התרבות היהודית, אלא שאני עושה זאת בתחושת ביתיות; זו התרבות שלי, ואין לי תוכניות לוותר עליה, או להפקיר אותה בידיים רצחניות. ביהדות שאני מכירה אין ולו דבר אחד המוסכם על כולם, גם לא הוקעת ההומואים. הכל נתון לפרשנות
כל הדתות מסוכנות?
בשבוע שעבר, ב"בית המדרש של הטוקבקים", כתב עדיאל אוזנה (תגובות בפייסבוק): "בכמה אופנים אפשר להבין את המשפט: (ויקרא כ', י"ג): 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם'?!... לתת ליהדות פרשנות מודרנית או לגיטימיציה בהסתכלות רק על הדברים היפים שבה, זה כמו לקבל את האיסלאם ולהעלים עין מהאידיאולוגיה הרצחנית שלו. כל הדתות מסוכנות ומשחיתות! והעולם היה מקום טוב יותר ללא דת כלל".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עדיאל יקר, אני מודה לך על הדברים החשובים ועל ההזמנה לחברותא - ואני רוצה להתייחס לשני
פרשן מסורתי יכול לשאול את עצמו מה משמעות הביטוי המשונה "משכבי אישה", ומה הוא מבקש להדגיש. פרשן זה יכול, למשל, להציע (כפי שמציעים רבים בימינו) ש"משכבי אישה" אינו זהה למערכת יחסים הומוסקסואלית. ייתכן כי המושג הסתום "משכבי אישה" מכוון לתפיסת עולם מעמדית (בה יש "מעמד חודר" ו"מעמד נחדר"), ומהות האיסור היא ב"הורדת" מעמד הגבר למעמדה של האישה.
על פי פרשנות זו, בימינו ולמזלנו השכלנו להבין כי כל בני האדם שווים, וכי אקט החדירה אינו מעיד על עליונות ובעלות - משום שאין כמובן כל נחיתות במעמד האשה כ"נחדרת", ולכן גם אין כל איסור דתי על קיום יחסים הומוסקסואלים שבהם קיימת מערכת יחסים של כבוד הדדי. זו דוגמה אחת לפרשנות אפשרית נוספת של הפסוק שציטטת, וכמובן שיש עוד רבות.
אתה רוצה להאמין שהיהדות רצחנית
שהרי עמדה זו תקל עליך לנעול את היהדות ואת מאמיניה במחסן ששמו "אמונות טפלות", בעודך חי את חייך המוסריים. זו בחירה אפשרית, ואיני יכולה או רוצה לפסול אותה.
לעומת זאת, עבורי התרבות היהודית איננה מחסן של היגדים חתומים, אלא שוק של דעות והזדמנויות פרשניות. שוק בו המוסר של חברי הקהילה משפיע על התרבות, לא פחות משמשפיעים עליה "חומרי הגלם" העתיקים.
אני אחראית על התרבות שלי
אסור לעשות אידיאליזציה של התרבות העתיקה שלנו, ובכך אני מסכימה איתך לגמרי. תדיר אני בוחרת בטור זה לבקר את התרבות היהודית, אלא שאני עושה זאת בתחושת ביתיות; זו התרבות שלי, על הנפלא והירוד שבה, ואני אחראית להשביח את יסודותיה המוסריים. היהדות איננה המחסן שלי, היא הסלון, המטבח ומגרש המשחקים - ואני אנהל את חיינו המשותפים באומץ, בחירות ובאחריות. אין לי תוכניות לוותר על היהדות שלי, או להפקיר אותה בידיים רצחניות.
מלאכתם נעשית בידי אחרים (א')
חכמי התלמוד האדירו את המלאכה הפרשנית, והעמידו אותה כשיאה של החוויה הדתית. בתרבות
היהודית המפוארת שלנו הפרשנות היא אמנות מתוחכמת, אמיצה וחתרנית שאיננה יודעת גבולות. עדיאל יקר, חז"ל מעולם לא התרגשו מ"פשט" פסוקי התורה (אם יש כזה דבר בכלל). עבורם ה"פשט" הוא רק "מסלול ההמראה" של הפרשן-הדרשן.
רצתה אלוהי המקרים, ובפרשת השבוע, "ראה", נמצאת אחת הדוגמאות הטובות והבוטות ביותר לתעוזה הפרשנית של חז"ל, ולשחרורם המוחלט מ"פשט" הכתובים. בפרשת השבוע מצויינת בהרחבה מצוות שמיטת הכספים (דברים ט"ו, א'-ב'): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".
לפנינו איסור מפורש לגבות חובות בשנת השמיטה. והנה, הפלא ופלא, השנה היא שנת שמיטה וכולנו, כל היהודים, גובים ופורעים חובות, ולא נמצא אפילו פונדמנטליסט מטורף אחד שייכנס לסניפי הבנקים וירצח את הפקידים או את העומדים בתור.
הלל היה רפורמי?
כשהלל הזקן תיקן "פרוזבול" הוא היה רדיקלי יותר מרפורמים רבים שאני מכירה. ומהו פרוזבול? זו מילה יוונית שמשמעותה המשפטית - העברת הבעלות על החובות הפרטיים לבית הדין (שביעית פרק י משנה ג): "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה".
כך. פשוט. בלי להעמיד פני צדיק, מתקן הלל את הפרוזבול ומבטל חוק מחוקי התורה! ומאז ועד היום אנו מפרים את מצוות שמיטת הכספים.
כשהלל ראה שיהודים חרדים משנת השמיטה, ועל כן מפסיקים להלוות זה לזה כסף - הוא יכול היה לצעוק חמס או לבנות במות במרכז העיר ולהטיף לכל עובר אורח. הוא יכול היה לדקור אנשים ברחובה של עיר או לשבת ולבַכות את חולשת המין האנושי, אבל הוא לא.
הלל בחר להתאים את חוקי התורה אפילו לחולשות בני האדם, ולבטל חוק סוציאלי שהיה "כבד מדי" על העם היהודי. זה היה הלל, ומעשה זה שלו הוא בלי ספק אחת מאבני הדרך של חבריי הליבראלים ושלי.
אם יש יהדות אחרת, הביאוה לכן ונדעה, נדבר גלויות - יש או אין
התקנה הנועזת של הלל מעלה בחריפות את השאלה מהי "היהדות"? האם יש דבר מה מוצק ובלתי
משתנה ששמו "יהדות", או שהכל ניתן לתיקון ושינוי? שנים רבות שאני לומדת ומלמדת תלמוד, ומכל מה שראיתי התשובה היא – אין.
בתרבות היהודית שאני מכירה אין ולו דבר אחד המוסכם על כולם. אין ולו עמדה אחת שלא זכתה לעירעור ומחלוקת. היהדות זורמת וצומחת, וכל תכניה נתונים כל הזמן בספק, וכל תכניה, כל הזמן בידיים שלנו. אז מה מגדיר אותי כיהודייה? רק אני והקהילה שאליה אני משתייכת. ומה מגדיר מעשה כמעשה "יהודי"? רק בחירתם של יהודים להגדירו ככזה.
פעם אחר פעם אני מבקשת לאתגר את חבריי הטוקבקיסטים המבקרים את דבריי, ומציעה: אם יש יהדות אחרת, מוצקה וברורה, הביאוה והציגוה כאן, ונוכל לבחון זאת יחד. אם באמת יש עיקרי אמונה או כללי פסיקת הלכה המחייבים את כל היהודים בכל הזמנים, אנא אל תמנעו טוב מבעליו והציגו סוף-סוף עקרונות אלה בפנינו. אני אשמח לקרוא, לחשוב ולהגיב. ועד שיוכח אחרת - הכל חוזר אלינו וכל האחריות בידינו.
מלאכתם נעשית בידי אחרים (ב')
סופסוף ותודה לאלה, גם רבנים אורתודוכסים ציוניים מאסו בדיקטטורה של הרבנות הראשית, והקימו בית דין עצמאי לגיור. צחוק הגורל הוא שמי שזועם עליהם ומאיים (שוב) בפיצול עם ישראל לכמה עמים, הם רבנים חרדים שלא מקבלים בעצמם את סמכותה של הרבנות הראשית.
בכל תולדות העם היהודי לא היה מוסד שריכז את העניינים הדתיים של כל היהודים. אנשים התחתנו, התגרשו והתגיירו בהתאם להחלטות מקומיות. הרבנות הראשית מציעה פנטזיה של ודאות, אחדות ושליטה, אבל המחיר שגובה פנטזיה זו הוא, כתמיד, מופקע ומופקר.
עד היום היו בתי הדין הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל (והחרדים למיניהם) למורדים הרשמיים ברבנות, אך מהיום (מהשבוע) כבר איננו היחידים שמערערים על פנטזיות הגדלוּת ועל האלימות של המִמסד הרבני בישראל.
נסדקת משנאה
בעקבות אירועי השבועיים האחרונים, והדאגה מכך שכלום לא ישתנה, נכתב שיר הכאב הזה שהגיע לשולחני. אין לי מילים טובות יותר להביע את עומק העצב וחוסר האונים.
תַּחַת פַּסֵי הָעֶצֶב / ללי אלכסנדר (חברת קיבוץ עין צורים)
מַשְׁלִיכָה נַפְשִׁי תַּחַת פַּסֵי הָעֶצֶב
לְיוֹתֵר מִזֶּה אַל תְּצַפּוּ.
מֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת
שֶׁל יֵאוּשׁ וְזַעַם
כַּנִּרְאֶה כְּבָר לֹא יָבוֹאוּ.
הַנּוֹחוּת נוֹחָה הַיּוֹם
הַמַּזְגָן הַקָּפֶה נָטוּל
הָאֶפְשָׁרוּת לֹא לְהַקְשִׁיב לַחֲדָשׁוֹת.
תִּינוֹק קְטַנְטַן
לְחָיַיִםרַכּוֹתפֶּהיוֹנֵקרֵיחַמְשַכֵּר
נִשְׂרָף
לַמָּוֶת.
כָּכָה, לֹא בְּמֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת,
אֲנִי נִסְדֶּקֶת
מִשִּׂנְאָה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בנוסף לכל הנ"ל... ליאור שפירא (בתגובות הפייסבוק משבוע שעבר) נענתה לאתגר, הממתין כתמיד לכולכן/ם, והציעה לכתוב איתי את אחד הפרשות הבאות. תודה לך ליאור. דברי איתי בפרטי wg@netvision.net.il נתאם פרשה ונעדכן אתכם.
שבת שלום!
