"ביקשתי למות - אלוקים התעקש שאחיה"
"את מה שהיה באושוויץ - מחזה מפלצתי חד-פעמי בתולדות האנושות - יכול לתאר רק מלך השדים, לא אדם המוגבל בחמישה חושים. העולם חזר אל תוהו ובוהו שבלע את הכל, וחושך על פני תהום. אבל מי ששרד הרגיש את זרוע אלוקים. אלף פעמים הייתי בציפורני המוות - ותמיד נשארתי בחיים באורח פלאי. יצאנו שלדים מהמשרפות, זקפנו קומה ונעמדנו משוחררים בארץ אבות עתיקה. יתגדל ויתקדש שמיה רבא"
מסכת השואה הייתה הופעתו של שטן עלי אדמות בצורה מפלצתית שאין לה אח ודוגמה בהיסטוריה. הרבה מאוד נכתב כבר על השואה, אך כל זאת מנקודת מבטם והערכותיהם של בני אדם בעלי חמישה חושים. אולם את האמת על אושוויץ אפשר לתפוס רק בחושיו של האשמדאי. הדבר שקרה שם הוא "חידוש" מדהים בהיסטוריה, שלא ישיגוהו משיגי הגוף.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בשנות אלפיים עברו על העם היהודי הריגות, השמדות וגזרות, שגם בהם היה לערער כל המוסכמות בעולם הערכים האנושיים. אולם קורות אלו מוצאות את ביטויין במגילת איכה. מאידך, למה שקרה באושוויץ אין ניב וביטוי - לא בלשונות תרבות ולא בלשון הג׳ונגל. עם שלם הובל להשמדה בבתי חרושת מתוחכמים, ומובילם היה העם התרבותי הגדול ביותר עלי אדמות, שהשתמש בכל הטכנולוגיה שנרכשה בשנות אלפיים כדי להאביד שם וזכר לעם העתיק בהיסטוריה ולתרבותו. לשלב האחרון של השמדה קדמו שלבים של עינויים בל יתוארו בעט אנוש, כאשר המשמידים הפיקו ראשית כל ממושמדיהם את מרבית התועלת מעבודתם המפרכת, ואף לאחרי השמדתם עקרו את שיניהם המוזהבות ועשו מזרונים משערותיהם וסבון משומנם.
יום השואה בערוץ היהדות :
- עיצבה את הזיכרון הממלכתי: הפנים של סבא, המספר של סבתא
- הביט בפני הרוע - וניצח: "נשארנו בודדים מתוך 3,000 נערים"
- תמצית הרוע: התמונות שלא יתנו לכם מנוח
תופעה מדהימה כזו - אין לה אחיזה בחוש האנושי, אבל האדם ראה אותה באלפי ראשיה המפלצתיים. לכן אין מי שיוכל לתאר זאת, אפילו אם הוא גאון ספרותי גדול ביותר. ניסה לעשות זאת בכישרון מדהים הסופר ק' צטניק. במשפט אייכמן הוא גולל מחדש את הפרשה בבהירות שלו, אך מעוצמת החוויה הנוראה התעלף, כי לא יראה האדם את האדם האשמדאי ללא ביטול ישותו. מה שהיה באושוויץ מסוגל לתאר רק מלך השדים. אדם אינו מסוגל לעשותו. ולכן, בגלל שהאדם מוגבל בחמישה חושים, הוא גם שכח מהר את קצה של התרבות והאנושות והוא ממשיך באורח חייו כאילו דבר לא קרה.
כאשר שהיתי בסחי של מאורת השדים, חשבתי כי אחרי השואה יעמדו השרידים בגרזניהם להכות חרם את העולם הטמא הזה ותרבותו. אך במקום גרזן נטלו אנשי המצפון שביניהם עטים בידיהם, והם רושמים וכותבים. אך האם תתואר אי פעם השואה ביד אנוש? האם יוכל האדם להגיע לפסגת האשמדאי ולצלם נכונה את מראהו האיום?
השואה תישאר מחזה מפלצתי חד־פעמי בתולדות אנוש. זה מזמן מדברים אנשים על יצורים מהעולם החיצון שבאים לפקוד נוויהם. במקומם הופיע בחרדת-זוועתו האשמדאי בכבודו ובעצמו. וכשגמר מלאכתו נעלם שוב - וחזר למעמקי תהום. אנחנו, אחרי שראינו כי הוא היה ואיננו, יצאנו שוב לאור עולם כשאנו אוכלים, שותים וסוחרים כתמול שלשום. עדות בכך כי אין אנו יכולים לצאת מעורנו ולהסיק אפילו מסקנה אחת ממה שקרה, עת כיסתה אפלה עולם ומלואו.
אחת אנו יודעים: הארץ היתה תוהו ובוהו. למה? מדוע? לשם מה? מה זה מחייב? אף השאלות על פועלו של האשמדאי נעלמות יחד אתו.
גם החושך שהיה אינו של חושך ליל, בו זרועים כוכבים. היה חושך דחוס, שאפשר היה למששו ביד. האם בני־אדם שנועדו להיות סבון והשלימו עם גורלם יכולים היו בטימטום שלקו אז לראות מה גרם לכך? בני-אדם שכל בני-משפחתם כלו בעשן והם בוהים בחלל במבטי-טירוף - מה הם יכולים להעלות עלי ספר? אחדים מהם מספרים, אך סיפוריהם הם מלוא חופן סאדיזם ומאזוכיזם. מי שאינו מודה כי בשואה נהרס האדם ותרבותו ללא תקנה - אין לו תקנה. התהום בלעה את הכל, ומה שנשאר הוא רק צללי אדם מבעיתים. העולם חזר בימי-אימים אלה לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום. המשמידים נחרבו עוד יותר מהמושמדים. הם הפכו להיות שדים ורוחות רעות. האם מסוגל האדם לתאר שד בן אלפי פנים מפלצתיים ופעליו?
האמינו לי, רבותיי, כי למרות אלפי הספרים שכבר נכתבו על אושוויץ, לא סוּפר עדיין אחד מני-רבבה או מני-מיליונים. א - בגלל חוסר כישרון באדם לתאר בחמשת חושיו את הבלתי נתפס בהם. ב - אין קוראים קולטים שיוכלו לעכל את הזוועה. ג - בני השואה רחמנים הם ואינם רוצים להרוס את עולמם של התמימים שלא ראוה ולא השיגוה. לשם מה יעשו זאת? סיפור מחייב מסקנה, וסיפור זה מרעיל יותר מרעל קטלני חזק ביותר. לשם מה לשפוך מכוס הייגונים לכוסם של אלה השותים יין להנאתם?
חז״ל מוסרים לנו על דעה שנולדה בתקופת יאוש לאחרי החורבן: ״בדין הוא שלא נישא נשים ולא נוליד בנים, וזרעו של אברהם כלה ממילא. אלא שאין גוזרים גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה״. ואם הם כך, מה נענה אנו, בני השואה? לא נענה כלום. לא נהיה סאדיסטים לקרקר יסודות תבל וכל תרבות האדם. בלבנו לוע האבדון, ואם יתחיל לפלוט רשפיו - אין תקנה לאדם אלא בטירוף ובחורבן עולם.
אלפי ספרים נכתבו כבר על השואה. אני מבין את הסופרים, לחץ עליהם הסיוט הנורא והם רצו להשתחרר ממנו. האם השתחררו? לא מיניה ולא מקצתיה. שתיקתם הרועמת תימשך עד הקבר, ובינתיים עולם כמנהגו נוהג.
ישנם כאלה בסופרים המעלים אורות מתוך האפלה - אם מעשים, אם דמויות ואישים בשטח הגבורה הפיסית או הנפשית. אשרי לאלה שצילמו להבות יוקדות בודדות המרצדות בחושך הדחוס. ישנה תועלת במלאכתם של סופרים אלה ליישובו של עולם והמשך המעש בו. הדורות הבאים יתפעלו מסיפוריהם, יתנחמו בהם, יראו אותם וישכחו את אפלת התהום. אני, בעוונותיי הרבים, ראיתי מסביבי רק קדרות. מקנא אני באנשים שראו גם אור. אמנם מעט אור דוחה הרבה מהחושך, אבל גם מהמעט הזה היה רק מעט מאוד. בכל אופן אני לא ראיתיו. מאידך, גם לקונן עדי-עד אין שום תועלת. גם קינה אינה מסוגלת למצות את עומק הפורענות, ולכן אין ברירה אחרת מאשר ״ישב בדד וידום״.
על המנחמים אין לי תרעומת. כוונתם רצויה. אבל לי לא נותנים תנחומיהם כלום. למה תנחמוני הבל? אם אספר רק מה שראו עיניי, יתנדפו כל התנחומים הללו כעשן. אבל לשם מה לפתוח סגור פה? לשם הרס העולם? הוא לא ייהרס. הוא מתנהל כימי עולם. השמש זרחה והשיטה סרחה והשוחט שחט. אשרי למי שמתנחם בשברי כלים. אין להכחיש, היו גם אלה - אך רק טיפה זעירה בתהום הזוועות. בשבילי ושכמוני נחרב העולם.
גבורה? האם היה מקום פנוי לכך בעולם שכולו דם ואש? אלה שנטרפו על ידי האשמדאי כבר ראו גאולה במותם, אחרי העינוי והסבל שלא היו דוגמתם מאז בריאת העולם. האם לא היה להם כבר מה לעשות, אלא לדאוג לנוחיותכם ולהשאיר לכם אגדות, למען תתפנקו?
האם ריחפה רוח אלוקים על פני המים הזדונים? - כן. אבל זאת ראה הפרט ולא ראה הכלל. בכלל היו אישים שהקרינו מזיוום על סביבתם. כדאי לקרוא את הספר "אש קודש" מהאדמו״ר מפיאסצנה הי״ד, שנתחבר בימי השואה. ספר זה שרד בדרך נס, ומי יודע כמה ספרים כאלה נכתבו בימים טרופים אלה ואבד זכרם ביום הרוס אלוקים עולמו. נשארו כמה סופרים שהנציחו לדורות את גבורת קדשם של גדולי ישראל וחסידים ואנשי מעשה. אף אני כתבתי כמה מאמרים על הרב מזווירצ׳ה, על פסיה שרשבסקי, על בנציון בויגן ועל עוד אישים נפלאים ששמרו לא רק על צלמם הם אלא על הצלם האלוקי של רבים בקרבתם. עם זאת אין להתעלם מכך כי רב היה ההסתר וגדול היה הניסיון מכל הנסיונות שהתנסינו בהם מימות עולם.
היו רבים שהתערטלו מעדיים בשל נסיבות בלתי ידועות עד אז, וכמאמרם ז״ל: "אילו נגדוהו לחנניה, מישאל ועזריה" וכו'. יש לדעת כי מרבית שלומי אמוני ישראל נספו כבר בהריגות הראשונות בגטאות ובמחנות - אם בגלל שהגרמנים ראו בהם סמלה של היהדות, עליה גזרו כליה, ואם מפני שהיודנראטים, השוטרים וכל עושי דברם של הגרמנים מורכבים היו מאלמנטים כאלה שבבואם לספק את יצר ההשמדה של הגרמנים, לקחו ראשונה כל בחור וטוב בישראל, כדי לרצוח ראשית כל את ה"מצפון" - בל יפחדו הם לשרת את הרוצחים.
זאת בנוגע לכלל (וגם בזה לא מיציתי את הנושא, ואף אלף ספרים לא יספיקו לכך). אולם בנוגע לפרטים ששרדו - הללו ראו זרוע אלוקים נטויה עליהם לטובה על כל צעד ושעל. למה הועידה ההשגחה דווקא את אלה לחיים? גם זו חידה ופליאה היא. אבל אלה שעל מצחם חקוק היה תו של חיים, ״כל כלי יוצר" - לא הצליחו למוחקו. דיברתי עם רבים מהשרידים, ומה שקרה להם קרה לי. אלף פעם הייתי בציפורני המוות - ותמיד נשארתי חי באורח פלאי. לא בחוכמה ולא בתבונה, אלא בגזירה מהשמים. ואם אפילו נשבר לא פעם בתוכי חפץ הקיום וביקשתי נפשי למות, לא הועילה שום פעולה לשנות את גורלי לחיים שנקבע לי ממרומים.
עם בואי לאושוויץ הוכנסתי לפלוגה שמצבה היה הכי טוב. דבר לא היה חסר לי עד פינוי אושוויץ. כשנבחרתי פעם בסלקציה למוות, אז מתוך שלושת-אלפי איש שנבחרו רק אני היחיד ניצלתי, ובאופן פלאי שסיפרתיו כבר פעם:
בעת פינוי אושוויץ ירו בכל מי שנשאר אחורנית ולא היה יכול ללכת עם המחנה. אני גם כן הפלתי עצמי ארצה במטרה להיירה, אך השאירו אותי מוטל שם. אחר כך מצאו אותי ג׳נדרמים גרמנים, הכניסוני לבקתה שלהם, נתנו לי קפה מהביל וכאור היום ציוו לי ללכת. שירכתי אחרי כן דרכי יחידי בשבילי גרמניה ונכנסתי לעיירה שכולם ברחו ממנה מפני האמריקאים שעמדו להיכנס. טיילתי לי בין הבורחים בבגדי "הפטלינג" להשתאותם של אנשי SS וחיילים, אבל לא נגעו בי לרעה - ועוד זרקו לי לחם. נתפסתי לבסוף על ידי פלוגה של "הקורפוס השחור", הובלתי על ידה עשרים קילומטרים רגלי, עד שמצאו את הפלוגה שלי, ממנה נמלטתי - וגם שם לא אמר לי איש דבר. לפני התמוטטות גרמניה הייתי במחנה קשה מאוד. ראיתי כי בעבודה אכרע תחתיי, לכן עשיתי עצמי חולה, תוך הסתכנות שיובילוני לקרימטוריון - אולם הניחוני לנפשי שלושה שבועות עד הפינוי משם. בעת הפינוי, אם כי הייתי חלוש ודל-כוח, הצלחתי לצעוד שבוע שלם שלושים קילומטרים ליום בנעלי עץ, עד שבסוף ערקתי ליער סמוך. מטר יריות ירד עלי מכדורי האס-אס, אך לא נפגעתי. בבוקר נקלעתי עם פלוגת רוצחים אוקראינים נסוגים. שמעתי אחד מהם אומר לחברו: ״הנה שם, יהודון״. אך הם עברו עלי לדרכם ולא נגעו בי לרעה.
יש עוד מאות סיפורים כאלה עד יום השחרור - ואף לאחריו. נתקיים בי ממש דברי הכתוב: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש". ולמה זה נתקיים דווקא לגבי או לגבי שרידים אחרים - זה אלוקים יודע. מי שירצה להסביר לי כי הכל היה רק מקרה, אז "מקרה" זה הוא החכם והגיבור היותר גדול בעולם, וכמוהו כאלוקים. יד השם הייתה נטויה עלי לטובה. אינני יודע בזכות מה, אבל ראיתי את רוח אלוקים מרחפת על פני המים הזדונים בצורה מוחשית ביותר. אין לי הסבר לפלא זה, מלבד הסברים של חז״ל: "הן הן נוראותיו, הן הן גבורותיו״. ענן האש אשר ליווה אותי במחנות, העיד יותר ממאה עדים על הימצאה של אלוקות בתוך מבול הדם.
כן - ויהי בוקר אחרי הליל השחור ביותר בתולדותינו. אמנם הזהרורים לא עצומים ומה שהיה אין להחזיר, אבל באורח פלא, אחרי שטבלנו בים של דם ושכול, נעמדנו לפתע בארץ אבות עתיקה, משוחררת מעול מלכויות. הגענו הנה אחרי שנדמה היה כי הקיץ הקץ על עם ישראל ותקוותו. מהמשרפות והמחנות נקראו השרידים לשבת על כיסא מלכות. מלכות בכל משמעותה - מלכות מדינית ומלכות התורה.
מאז היותנו לעם לא הייתה פריחה כזו לתורה. תוך זמן קט כזה, בארץ שהייתה נשמה ומועטת יושב. זה דורות רבים לא היה כבוד התורה כה רב ומבצרי התורה כה חזקים ומפוארים כמו לאחר חורבנה של הגולה, ותחייתה של תורה בארץ ישראל. אף חצרות צדיקים שוקקות והומות כבתקופות מאושרות ביותר. זה שנים רבות לא היו לנו בני נוער לאלפים ולרבבות שתורתם אומנותם ושקועים כל ימיהם באוהלי תורה. את המפעל התורני הגדול והרב הזה בנו והקימו שלדים שיצאו מהמשרפות וזקפו קומה, בהרגישם אדמת אבות מתחת רגליהם.
האם יש בזה נחמה לאבדה הגדולה? חס ושלום. נחמה אין ולא תהיה, אלא עת יקיצו שוכני עפר. אבל המשך ורציפות הדורות ישנו כאן. היטלר ומשטרו נהרסו עד היסוד, ואילו שרידי הרוגיו הפכו ל״דור התקומה" הממשיך מעשי אבות, ושוזר הלאה את השרשרת שאמר אותו רשע לנתק. אנו חיים וממשיכים לא רק מעשה אבות בדור קודם, אלא מעשי אבות מלפני שנות אלפיים שהשמידם טיטוס הרשע שחיק טמיא. ואם המשך ישנו, הרי בטלות ומבוטלות מזימות רשעים אשר אמרו לעקור מהשורש את זרע ישראל.
ויהי ערב - אך גם ויהי בוקר. בוקר של המשך ורציפות. בוקר של ממלכתיות יהודית. בוקר החייאתה של תורה בארץ התורה. כל מעשה, אם קטן ואם גדול, להחיות מסורת העבר ומנהגיו - יש בו משום להחזיר נשמות לפגרי מתים וסיכול מזימתם של רשעים. עובדא ידענא מהניסיון: כמה פעמים כבר רצו בביתנו לבטל לנהג "כפרות" כנהוג ולהחליפו בצדקה, כמו שהאחרים עושים, כי הטרחות בכפרות בערב הצום רבות. אך תמיד נעמדה בפנינו העקשנות היהודית וטענה: האם תתנו להיטלר לנצח ולעקור מכם אפילו מנהג קל של אבות? הלא בביטול המנהגים ההם יש בו אישור למעשהו של הצורר. אילו אבות היו חיים, האם היה עולה על דעתם או על דעתנו לשנות מנהגי ישראל מקובלים ומושרשים?
וזאת עלינו לדעת בכל המעש אשר אנו עושים. אנו רק חוליה בשרשרת. על כתפנו הדל הוטל העול לא לסטות כקוצו של יו״ד מדרכי אבות ולהמשיך את פעלם המקודש. נחמה על האבדה לא תהיה, אלא עם בוא המשיח, אבל גירא בעיניה דשיטנא יש בכל מעשה המשך חיותם של דרכי ומנהגי אבותינו. "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" זו לא רק תפילה, זו הזכרת חובתנו עלי אדמות: הם מתו למען קדושת שמו הגדול - ואנו ממשיכים לחיות למען אותה קדושה. "בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחה".
יהודה נחשוני (רזמיבש) ז"ל, פליט אושוויץ, היה סופר, עיתונאי ואיש הגות. נכדו קובי נחשוני, כתב ynet, מביא את המאמר לפרסום, 35 שנה לאחר פטירתו
לפנייה לכתב/ת 
