"ואהבת לרעך כמוך", ומה עם ההומואים?
עבור רבי עקיבא המצווה החמורה היא "ואהבת לרעך כמוך", ועבור כמה מרבני המאה ה-21 - "משכב זכר" היא החשובה ביותר בתורה, והם מחמירים בה חומרות רבות שלא נזכרו בתורה. אבל אי אפשר לקיים בקנאות מפליגה את אסור "משכב זכר" וגם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומי שאומר אחרת - משקר
קלה כחמוּרה?
מי לא שמעה כמה וכמה פעמים בחייה את לחישתו העיקשת של מלאך המוסר: "שתהא חביבה עליך מצווה קלה כחמוּרה"? התואר "חביבה" מתאמץ להסוות כתב תביעה מתיש וגם בלתי ניתן למימוש; להקפיד על קיום שווה של המצוות והערכים כולם.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חילוניות, רפורמיות, אורתודוכסיות, אתאיסטיות (וכל יתר התארים הרלוונטיים) כולנו שומעות את תביעתו של פטרון השלמות - לדבוק בכל הערכים, לעשות הכל ברצינות, לא לדחות, לא לחפף, לא לעגל פינות ולא להזניח משימות.אלא שנוסח התביעה "שתהא חביבה עליך מצווה קלה כחמורה" חותר תחת תוכנו, שכן למרות הרצון לאזן בתודעתנו את חשיבותן של כל המצוות, ממוינות המצוות ל"קלות" ול"חמורות", והתביעה לשוויון מוצגת באופן המערער על הטעם בקיומה. מי שמגדירה את המצוות כ"קלות" ו"חמורות", נמצאת בתוך המלכודת השיפוטית, ובהגיע קונפליקט יש להניח שהגדרות אלו יכריעו את בחירותיה.
דם זה איכס?
פרשות אחרי מות וקדושים הנקראות השבת בבתי הכנסת, עמוסות מצוות כרימון. התבוננות במצוות רבות אלו מאפשרת לבחון את הטענה (הפשטנית כנראה), לפיה ניתן לגלות חיבה שווה כלפי המצוות כולן.
אני רוצה לפתוח בדוגמה קטנה, כמעט שולית, לאחד האתגרים בשמירת מצוות התורה בהקפדה מלאה (ויקרא י"ז, י'): וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ".
לפנינו דוגמה למצווה שהדרך היחידה לקיימה במלואה היא להימנע מאכילת חיות. אי אפשר להוציא באמת את הדם מבשרן של החיות, ועל כן כל מי שאוכלת בשר, אוכלת גם דם. למרות איסור הכרת והנוסח החמור במיוחד בו, בחר העם היהודי לא להקפיד, ולאכול בשר בדמו.
ואיך מתמודדים עם האיסור? מפרשים אותו באופן שיצמצם אותו ויאפשר לקיימו במאמץ סביר. ועניין קלה כחמורה? הוא ימתין בסבלנות להזדמנות אחרת.
ומהדוגמה הקלה - לדוגמה חמורה
איסור אכילת דם הוא מצווה שמעמידה בפני המאמינות קושי טכני (לבד מהסוגיה המוסרית שבאכילת בשר). אך יש פעמים שבהן הקושי בקיום "קלה כחמורה" נובע מכך שהמצוות סותרות זו את זו, ובשעת אמת המאמינה חייבת לבחור.
המצווה החשובה ביותר בעיניי רבי עקיבא (וגם בעיניי) היא (ויקרא י"ט, י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". זו מצווה תובענית גם אם בלתי מפורשת, המכילה בתוכה את חוסר היכולת לקיימה כלשונה – ומה עם טובתה של רעותי וטובתי עומדות בסתירה, במה אבחר ואיך אוהב אותה ואותי באותה המידה? ומה עם רעי מתנהג בצורה פסולה בעיניי? ואיך אוהב אותו ואכבדו אם הוא מפר את מצוות התורה?
אם כן, התביעה לשמור "קלה כחמורה" היא לא רק קשה, אלא גם בלתי אפשרית. נדמה לי שתביעה זו מבקשת לזרות חול בעינינו ולהציג מצג שווא כאילו אין צורך להכריע ולארגן סדרי עדיפויות. ואת מי משרת מצג השווא? תמיד את הממסד. הממסד שיחנך אותנו בגלוי לכך שאסור לבחור, ובסתר יסדר לנו סדרי עדיפויות המשרתים את האינטרסים שלו.
סדר, צריך להיות?
הטענה שאסור לבחור, ושלאמונות אישיות אין מקום בחוויה הדתית, היא הנחת העבודה של התרבות הכהנית (ובמובן זה פלגים מסוימים באורתודוכסיה הם ממשיכי דרכם של הכהנים ולא של חז"ל).
זוכרות את נדב ואביהו שנשרפו בגלל האש הזרה שהקריבו? התרבות הכהנית נוצרה מתוך תפיסת עולם הממיינת את בני האדם לצורך עבודת האל (כהנים לעומת שאינם כהנים, בעלי מומים לעמות "שלמים", צעירים לעומת זקנים ועוד), וממיינת בצורה דומה את הקורבנות. עבודת האלוהים הכהנית מנוסחת ומאורגנת לפרטי-פרטים. טעם אישי? התלהבות? יצירתיות? לא בבית ספרם.
בן לוקח בת ובת לוקחת בן?
לעולם המיונים הכהני חשוב לסדר גם את חיי המין של המאמינות והמאמינים, שהרי אחרת איך יגיעו לעולם ילדים ממוינים בעלי ייחוסים "נקיים" שיכלו לשרת בקודש?
תרבות המיון והסדר הביאה לעולם גם את החוק שמשמש למרר את חייהם של בני אדם רבים (ויקרא י"ח, כ"ב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". נוסח החוק מעיד שהמחוקק מוטרד מ"הסדר הנכון של הדברים". חוק זה לא אוסר על קיום יחסי מין בין גברים, הוא בוודאי לא אוסר על אהבה הומוסקסואלית. החוק מתעניין בדבר אחד בלבד – שלא לשנמך מעמד של גבר למעמדה של אישה, ועל כן לא לשכב עם גבר כפי ששוכבים עם אישה. זה ורק זה מה שכתוב כאן. רק זה מעניין את המחוקק-הממיין של הפרשות שלנו. וכל היתר, כל השנאה שנולדה מחוק זה? אלו בחירות מאוחרות של פרשנים ורבנים.
אז מה "קלה" ומה "חמורה"?
ברור שיש עדיפות במצוות. צריך להבין שכל אחת בוחרת וכל אחת חייבת לקחת אחריות על בחירותיה. עבור רבי עקיבא המצווה החמורה היא "ואהבת לרעך כמוך", ועבור כמה וכמה מרבני המאה ה-21 - "משכב זכר" היא המצווה החשובה ביותר בתורה, והם מחמירים בה חומרות רבות ומשונות שלא נזכרו בתורה.
אי אפשר לקיים בקנאות ובהרחבה מפליגה את אסור "משכב זכר" וגם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומי שאומרת אחרת – משקרת לנו ואולי אפילו לעצמה.
בכל שבת אחרי-מות – קדושים לבי עם הלהט"בים ועם מצוות ואהבת לרעותך כמוך. אמרו לי על אלו מצוות אתן מקפידות, ואומר לכן איך נראית האלוהים שלכן.
שאלה של סדרי עדיפויות
ברצותם להאיר בזרקור את ערוות התרבות הכהנית, סיפרו חכמי המשנה את הסיפור הבא (תוספתא שבועות א, ד): מעשה בשני אחים כהנים שהיו שווים ורצים ועולים בכבש (מתחרים ביניהם מי יגיע קודם על מנת להקריב את הקורבן), וקדם אחד מהם את חברו לתוך ארבע אמות. נטל את הסכין ותקע בלבו... אחר כך בא אביו של תינוק, ואמר להן אחינו אני כפרתכם, מפרפר היה בני וסכין לא נטמאת - מלמד שטומאת סכין חמורה עליהם יותר משפיכות דמים".
כן, שני כהנים שומרים על הסדר הנכון וגם על החוק. הם יודעים שמי שיגיע ראשון למזבח, יזכה בהקרבת הקורבן. אלא שבשום מקום בקוד הכהני לא ניתן מקום לתשוקה, לקנאה ולתחרות. ובשום מקום גם לא נכתב שלכהן אסור להרוג את אחיו שהשיג אותו בתחרות ההקרבה.
ומה נאמר על האב? הוא שם לב שבנו הדקור, בעודו ליד המזבח, עדיין פרפר בין החיים למוות - ופירוש הדבר שסכין השחיטה בה דקרו אותו לא טמאה, ואפשר להמשיך ולהשתמש בה, להמשיך ולשחוט.
יש את זה ביותר ציניות? כך מתארים חז"ל את סדרי העדיפויות של החברה ההיררכית והצייתנית ביותר שידע העם היהודי. זו תמצית עמדתם ביחס לתרבות הכהנית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בסרטון אני מתייחסת לדבריו של מיימוני, יהוד (תגובה 71 משבוע שעבר), שמציע לי להיות אורתודוכסית אם אני רוצה שילדיי יישארו יהודים. ילדים יקרים שלי, מה דעתכם על ההצעה?
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
