צדקה במרוקו: הישראלים שמחלקים מזון למוסלמים
בית הכנסת במרקש היה מלא בחבילות מזון שתרמו נוצרים ויהודים למען מוסלמים במרוקו, לכבוד הרמדאן. בערב נערכה סעודת סיום הצום בהשתתפות יהודים ומוסלמים, והרב של חב"ד בירך את המלך. לארגון הסטודנטים המוסלמי "מימונה", שמנציח את המורשת היהודית במרוקו, כל זה היה נראה טבעי לחלוטין. יעל אקשטיין, ישראלית דתייה, הייתה והתרגשה
הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להבין שאני לא חולמת: הנה אני, יהודייה אורתודוכסית ישראלית, נמצאת בתוך בית כנסת בן 500 שנה במרקש, מרוקו - ומחלקת חבילות מזון למוסלמים לכבוד סיום הרמדאן, בתרומה של נוצרים אמריקנים.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
יהודייה דתייה וישראלית שמייצגת מיליוני נוצרים באמריקה, למען מוסלמים. לא היה בזה כל היגיון, וזה נראה טוב מכדי להיות אמיתי. אבל די מהר הבנתי שבמרוקו המיסטית, ארץ שיוצאת חוצץ נגד מוסכמות; מדינה המשמשת בית לאוכלוסייה היהודית ההולכת ומתמעטת – רק כ-2,500 איש מבני עמי – זה לא מחזה מוזר באופן מיוחד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "גדלתי בעולם מזרחי שלא הייתה בו שנאה"
- איפה קונים שחצנות?/ פרופ' רוחמה וייס
- "לא מספיק חרדי": האבא שנאבק לפגוש את ילדיו
מרוקו היא ארץ מוסלמית, ועדיין, נער השירות במלון שבו התאכסנתי, סיפר לי בפנים מוארות בחיוך חם, על היהודים שהגיעו למרוקו 600 שנה לפני המוסלמים, לאחר שהוגלו מירושלים עם חורבן בית ראשון.
הוא הצביע על תמונה של הרי האטלס שהייתה תלויה על הקיר, ואמר לי: "זהו ביתך, בני עמך היו כאן לפני בני עמי". זוהי כנראה תמצית האופן שבו מרגיש כל אחד מהמוסלמים שבהם פגשתי. חשתי שהם רוכשים כבוד אמיתי לעם היהודי; אהבה מעומק הלב ליהודי מרוקו. וחשתי שהם גם רוחשים כבוד למנהיגים הרוחניים ולרבנים שפסעו ברחובות הללו במשך מאות בשנים, וקבורים בבית העלמין היהודי לצד אלפי יהודים אחרים.
הסטודנטים המרוקאים למען המורשת היהודית
ריגש אותי עד דמעות לראות איך במרוקו - שלא כמו בארצות מוסלמיות אחרות - שומרים אנשי המקום על בתי העלמין היהודיים, ומשמרים את יופיים מתוך כבוד רב.
פגשתי צעיר מוסלמי שעובד עבור ארגון "מימונה" – ארגון סטודנטים מוסלמי, שלקח על עצמו לשמר את ההיסטוריה והמורשת היהודית. ארגון זה יזם פתיחה של תוכנית ללימודי היסטוריה יהודית באוניברסיטה במרוקו, המתנהלת במקביל לתוכנית להוראת השואה - היחידה בעולם הערבי.
שאלתי אותו "איך זה שאתם מתייחסים כל כך יפה ליהודים?" והוא ענה בפליאה: "מדוע שלא ננהג כך?" לדבריו, העובדה שמוסלמים בארצות ערב אחרות הפכו את עורם והחלו לפתע לשנות את יחסם כלפי היהודים שחיו בקרבם משך אלפי שנים, היא-היא המעשה הבלתי הגיוני בעליל.
"איפטאר" עם הרב של חב"ד
בערב השתתפתי בסעודת שבירת הצום, האיפטאר, שארגן הרב של חב"ד במקום. בבית הכנסת המקומי ישבו עשרות יהודים ומוסלמים יחדיו לחגוג. בין המכובדים שנכחו באירוע היה נציגו של המלך במחוז מרקש. הוא מסר את ברכת המלך לקהילה היהודית, וכשרב חב"ד אמר את "התפילה לשלום המלכות" - עצם את עיניו בכוונה רבה וענה "אמן".
שמעתי את התפילה הזו שנכתבה לפני אלפי שנים, פעמים רבות בחיי, ומעולם עד לאותו ערב, היא לא נשמעה כה תואמת את הסיטואציה ועדכנית. מדוע יהודי מרוקו זוכים ליחס כה טוב? אם נאמר זאת בפשטות: הודות למלך.
במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים פנו אל מלך מרוקו בבקשה להרכיב רשימה של יהודי ארצו, הוא ענה להם באומץ: "אצלנו אין יהודים; יש מרוקאים" - וסירב להיעתר לבקשתם. נכדו הוא מלך מרוקו דהיום, והוא ממשיך בקו הזה: היהודים הם מרוקאים.
שרידים של מורשת עתיקה
אוכלוסיית היהודים במרוקו מידלדלת, ורבים חוזים כי בתוך עשור לא ייוותרו שם יהודים כלל. רובם נמצאים היום בישראל, אף כי, כדברי אישה צעירה אחת, "אנחנו עדיין מריחים את ריחות השוק וחולמים על הבבא סאלי".
היהודים שנותרו במרוקו הם תזכורת רחוקה לקהילה היהודית המשגשגת שהתקיימה שם בעבר. ארבעה ימים עשיתי במרוקו כנציגת התורמים היהודים והנוצרים האמריקניים של "הקרן לידידות", וראיתי במו עיניי את החשיבות העצומה של שיתוף הפעולה שלנו עם חב"ד המקומית ועם אגודת "מימונה", לצורך חלוקתן של אלפי חבילות מזון למוסלמים שם, בזמן חגיגות הרמדאן בבית הכנסת העתיק.
זו ההזדמנות האחרונה שלנו להותיר מורשת נצחית למען מיליוני היהודים שחיו במרוקו אלפי שנים; על הצדיקים והצדיקות שפסעו בעבר ברחובות שם. מורשת שתספר כי העם היהודי בא בשלום, עזב בשלום וכל מי שהכיר אותו חווה שלום.
יעל אקשטיין היא סגנית נשיא "הקרן לידידות"