האישה שמטריפה את החברה הדתית: "הלכות נידה וכשרות זה פיקציה"
בטורה השבועי מצליחה פרופ' רוחמה וייס לאתגר את ההלכה והרבנים, כמו גם את הקוראים המתמודדים עם סוגיות הלכתיות משפיעות על חיי היומיום של כולנו. עכשיו היא מוציאה ספר חדש בעקבות מחקר רב שנים על הפמיניסטית שהצליחה לערער את חז"ל ולהיכנס לתלמוד, ומסבירה למתנגדיה: "לא באתי לעשות לכם נעים בגב"
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הרומן החדש שלה (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") אינו יוצא דופן בז'אנר החתרני שהיא מנהיגה: לכאורה, סיפור על אישה תלמודית אחת. בפועל, סיפור על התקבעות ההלכה על ידי החכמים בנושאי טהרת המשפחה, המחזור הנשי, מקומן של נשים - ולמה דם הנידה מצליח לעורר שדים (וטוקבקיסטים) מרבצם אז והיום, שהוא גם סיפור על הפמיניסטית התלמודית שכנראה לא שמעתם עליה, ילתא.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- ספר: החסיד הגדול מכולם: האדמו"ר שתבע את אלוהים
- קליפ: "דספזלטוב" - הגרסה החרדית הכשרה למהדרין
- מאש-אפ: כך תישארו בעניינים בחתונה דתית: כל הלהיטים - בשתי דקות
- הופעה: צפו: שירת הדמעות של אברהם פריד ויהודה הישראלי
- חדשים: סטטיק ובן אל, מאחוריכם: באנו לעשות שמייח
- תערוכה: מפולין ועד אורוגוואי: כך נראים החיים היהודיים
- אלבום: אברהם פריד מדבר בישראלית
- מחקר: ציפורניים ללידה קלה: המאגיה בשירות היהדות
- סדרה: ג'ון סנואו? דוד המלך: הקשר היהודי של "משחקי הכס "
- טלוויזיה: כשג'ימי קימל עשה בר מצווה
- עיון: אהוד בנאי: "הולך על חבל דק
"
בימים כתיקונם משמשת וייס כפרופסור לתלמוד בהיברו יוניון קולג', רפורמית פעילה, ומאחוריה רזומה עשיר של כתיבה אקדמית וגם ספר שירה ("אחטא ואשוב"). ב"ילתא" היא רקמה עלילה המשופעת במאורעות שונים ומכוננים המלווים אותנו עד היום - כדוגמת ההחלטה על שבעה נקיים, האופן בו יקבעו דיני הנידה ועוד - המסתמכים על המקורות התלמודיים, לצד חופש ספרותי בעיצוב פרטים בעלילת חייה.
התוצאה: טקסט רדיקלי במיוחד על התקופה שבה נוצר התלמוד, מנקודת מבט של הדמות החלשה – ילתא התלמודית. אז מי הייתה ילתא? אשתו של רבי נחמן ובתו של רבא בר אבויה. למעשה, מדובר בנסיכה יהודית מנהרדעא שבבל.
"הלכות נידה? זו פיקציה הלכתית"
התיאורים הספורים בתלמוד (שממעט מאוד להזכיר דמויות נשיות בשמן) מציירים בעיקר דיוקן של אישה דעתנית וכועסת, שמתערבת לחכמים בענייני הלכה ותורה. קצת כמו וייס, המנהלת ביד רמה את "בית המדרש של הטוקבקים".
"ילתא כולה דם", היא אומרת. "היא שואלת מה זה הדם הזה שיוצא מהגוף, מתי אנחנו אחראים לזה ומתי ריבונו של עולם אחראי לזה? למי יש זכויות להבדיל בין דם לדם? בסופו של דבר, היא לא מצליחה לנהל אף דם: לא את דם הנידה שנטלו ממנה, ולא עם הילד שלה שמת. זו החוויה שלה".
הפילוסופית ג'וליה קריסטובה מכנה את העיסוק בנוזלי הגוף בתואר "הבְּזוּת": הדברים המופרשים מהגוף שאינם שייכים לו ועומדים ברשות עצמם. "העיסוק בנוזלי הגוף בדתות המונותיאיסטיות הוא סאגה שלמה", אומרת וייס, "אך בשורה התחתונה, הוא עיסוק בניהול 'האיכסה' ו'הפויה'.
וייס טוענת כי הלכות נידה, "או כל העניין הזה של 'דם חימוד' - שלדברי חז"ל ניגר מהאישה בשעה של התרגשות יתרה" - הם פייק. "הרי אין כזה דבר בכלל", היא קובעת. "הסיפור של ילתא זה סיפור 'הבְּזוּת' של קריסטובה. יש דברים שצריך להוציא אותם מהמחשכים. אם יש כזה עניין ביהדות מדם, אז בואו נעשה מזה כזה עניין".
את מניחה, מן הסתם, שהספר והתיאורים שבו לא יעברו בשתיקה.
"אנשים אמרו לי: לא יכולנו לקרוא את הפרקים שעוסקים בדם. אבל מבחינתי זה חלק מהעניין, לא כתבתי ספר שיעשה לכם נעים בגב".
נכון, אבל זה יותר מזה.
"אם בא לי להטריף את החברה הדתית, זה תמיד סביב נידה. הכי הרבה עצבים וזעם קדוש אני מקבלת על זה. שנה אחרי שנה. את רוצה לשמור הלכות נידה? תשמרי, אבל תביני מה זה, ורק אחרי זה תחליטי. תביני גם שהִלכות כשרוּת לא באמת מוציאות את הדם מהבשר. זו פיקציה הלכתית. זו מוסכמה. אחרי הכשרת הבשר, מבחינה הלכתית אין דם, אבל לא מבינה עובדתית.
"אני זוכרת שנתתי הרצאה לקבוצה נשים, ואמרתי להן שדם זה דם, ואי אפשר לחלק בין דם מחזור לדם אחר, כפי שההלכה מנסה לעשות. הן כעסו עלי ורצו לזרוק אותי מכל המדרגות. אמרתי להן: אתן רוצות לתת לרבנים לבדוק? תנו להם, אבל תדעו שהם לא באמת יודעים. גם במעבדה לא ידעו להגיד לכן מה מההפרשה הוא בטומאת 'נידה' ומה לא.
"מה הרי עשתה ילתא לפי הסיפור התלמודי? לקחה את אותו הדם לשני רבנים, והוכיחה שאחד אומר כך והאחר אחרת, והמסקנה היא שהם לא ממש יודעים. מצד שני, התלמוד עוסק בשאלה למה היה מותר לה לקחת את זה לשני רבנים. מי הרשה לה?"
"בא לך צרוח"
וייס אומרת כי הלכות נידה ייחודיות לתרבות היהודית. "נכון שגם בתרבות הזורואסטרית שהיהודים בבל חיו לצידה, נידה נחשבה לדבר נורא. אבל שם מי שמחליטות אם הן במחזור הן הנשים. הרעיון המוזר הזה שגבר, רב, יידע אם האישה במחזור, ואילו האישה לא תדע – הוא ייחודי לתרבות היהודית. זה מתחיל בדיון תלמודי על כך שאישה 'אינה מרגשת', כלומר לא מרגישה כשהיא מקבלת מחזור. מה זה 'אינה מרגשת'? בא לך לצרוח".
למה לדעתך זה קרה?
"אני חושבת שבגלל שהגברים ההלכתיים מצאו את עצמם במלחמה גברית גדולה. את יודעת שבגרמנית עתיקה קראו ליהודי 'דגדגן'? אז אם אנחנו הנקבות של העולם; הנקבות של הגברים הרומאים שניקבו אותנו ברומח, אז מישהי אחרת צריכה להיות ה'נקבה' שלנו ואז יש מיזוגיניה הרבה יותר גדולה. בעיניי העיסוק בהלכות נידה הוא דרך להגיד: לא באמת הפסדנו. אנחנו לא כאלה רכרוכיים. אנחנו נגיד לכן מה קורה בגוף שלכן, כי אנחנו שולטים על העולם.
"ילתא בספר היא הדמות שקצת מגחיכה את התפיסה הזאת שלהם. כשהיא צעירה יותר היא מנסה לטעון שגם היא מבינה. אחרי שילדה נהרג היא מספיק חכמה להגיד אנחנו לא יודעים כלום. ילתא זו האישה שהעמיסו עליה את כל ההלכות האלו.
"חכמי התלמוד בראו עולם חדש של הלכות. כך קרה שפתאום אישה עם מורשת נשית מקראית, מקבלת תכתיבים לגבי דם הנידה שלה. פתאום אומרים לה איך לנהל את המטבח שלה. וכל זה קורה בדור שלה ממש".
"את יודעת שאת סוג ב'"
העלילה מתרחשת אי-שם בבל הקוסמופוליטית, בין עובדי האש לנוצרים המוקדמים, וההשפעות האזוריות ברורות: ראש הגולה יושב עם המלך ושותה אתו מכלי משולב עם כמה פתחים. "זה יין נסך, לחלוטין. הם עובדי האש, אבל צריך לשמור על קשרים טובים. כבר במגילת אסתר רואים שהחכמים היהודים לא עושים עניינים גדולים מדי מאוכל לא כשר. בקיצור, יש פערים ופרדוקסים כל הזמן".
לאורך העבודה על הרומן, וייס מספרת על חילופי רעיונות ופרשנויות שונות שהעניקו קולגות מהעולם האקדמי וגם מהעולם החרדי לילתא ולמעשיה. המפגש עם ג'וליה קריסטובה, סביב האקט של שבירת חביות היין (לאחר שעל פי הסיפור התלמודי במסכת ברכות סירב רב שהתארח בביתה לכלול אותה בכוס של ברכה ברכת המזון, בטענה כי האישה מתברכת בילדים רק דרך בעלה), הוליד את התובנה שהחבית משולה לרחם, ושהחלש צריך להוכיח את חשיבותו בעולם.
"כאשר החכמים אומרים: 'אין פרי ביטנה של האישה מתברך אלא מפרי ביטנו של איש', ילתא אומרת להם: מתו כל הרחמים. עכשיו נראה אתכם מסתדרים לבד. הדבר השני הוא שבכל פעם שאוכלוסייה מוחלשת מנסה להראות שזקוקים לה, היא צריכה לשבור, כמו שיפחה ששוברת רגל ואז האדונים צריכים לעשות במקומה. גם היום אישה צריכה לאשפז את עצמה במחלקה פסיכיאטרית או בניתוח כדי שבבית יבינו כמה זקוקים לה. ילתא הוכיחה את טענתה, אבל ברמה המטפורית היא הרסה את הרחם שלה. אז מה עשינו?"
מה עשינו באמת?
"אין לה דרך אחרת, זו הטרגיות של הסיפור הזה. החיים האמיתיים הם מלחמה, כי אם תפסידי בעלך ייקח אישה אחרת, ואת תאבדי את המעמד שלך. כשיש שלוש נשים את צריכה לדאוג שהבן שלך יהיה היורש הרשמי. את צריכה להבליג על המון דברים, וזה מה שהיא עושה.
"את יודעת שאת סוג ב', ואת יודעת שלא בצדק את סוג ב'. אני לא בטוחה שילתא היא לא שריד לסיפורים מיתולוגיים, המאבק בפטריארכיה. נראה לי שאלה סיפורי אֵלות ש'בוייתו'. ילתא יכולה להיות בכיף גלגול של האלה ענת, שרוחצת אנשים בדם. ילתא רוחצת את רב עמרם חסידא בדם שלו, ואת לא יכולה שלא לתהות אם זה לא הקטנה של סיפור הרבה יותר גדול.
"החיים שלה קשים אבל הם לא פחות מורכבים מחיים של נשים היום. הבן של ילתא הולך לצבא (וספויילר - נופל בקרב). איך היא מגיבה לזה? הבן שלי הולך לצבא, ואני כל הזמן אומרת שכתבתי את זה נגד עין הרע. הבן שלי הרי לא שואל אותי אם להתגייס, בדיוק כמו שבנה לא שאל. הדיאלוגים שלה עם הבן שלה הם הדיאלוגים שלי עם הבן שלי, התשובות הן אותן התשובות. אנחנו חיים כאן וצריכים לקחת חלק במה שקורה פה. אפשר לא להסכים עם שום דבר, אבל זה ספר שהוא עקֵדת יצחק של האמהות. עקֵדת יצחק של הנשים".
