חג הולדת מוחמד - ומה עם חג הולדת משה?
היום בו נולדו מיליארד וחצי מאמינים באל אחד: ברחבי העולם המוסלמי חוגגים השבוע את חג הולדת מוחמד, הנביא שהוא גם סוג של "משיח" - וזכה לפולחן אישיות מרהיב. כמותו זכו גם בודהא וישו לחגיגות אישיות, אבל היהדות עשתה הכול כדי להצניע את הנביא הכי גדול שלה
"מוולד א-נבי", חג הולדת הנביא מוחמד (במֶכַּה, שנת 570 לספירה), נחגג השבוע ברחבי העולם המוסלמי. ולמרות האיבה ארוכת השנים, זוהי הדת הקרובה ביותר ליהדות - כמיליארד וחצי בני אדם הנשבעים באל אחד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האיסלאם גם מחבר בין מוחמד לישמעאל, ורואה עצמו ממשיך דרך למהפיכה המונותאיסטית של אברהם. מנקודת מבט של "המלכת האל" בעולם, יום הולדתו של מוחמד צריך להיות יום חג היסטורי גם עבור כל יהודי.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- תשכחו מחור בסדין
- הצצה ראשונה להיסטוריה חיה: ארכיון הרב שטיינזלץ
- בתחתית הסולם: המדאם חרדית, הזונה חרדית, הלקוח חרדי
אבל החגיגות בעולם המוסלמי מקפיצות שאלה בלתי נמנעת: להם יש את הנביא מוחמד, ולנו יש את משה רבנו. איך זה שאנחנו לא חוגגים לו יום הולדת? בכלל, למה אין אף חג יהודי בו מועלית דמותו על נס?
כך נראה מוחמד, וכך לא נראה משה
מסתבר שהתנ"ך עושה הכל כדי לעקור את האפשרות של פולחן אישיות סביב דמותו של משה, מהסוג שכן קיים סביב דמויות המפתח בדתות אחרות. ראשית, למרות שהתנ"ך מלא בתאיריכי אירועים, אין בו ולו רמז לתאריך הולדתו של הנביא העברי הגדול. ממילא לא ניתן לחגוג את יום הולדתו כפי שעושים למוחמד, ישו, בודהא ואחרים.
זאת ועוד: אחד ממקורות האיסלאם הקדומים (אבן סעד, טבקאת) מפרט בהרחבה איך נראה, פיזית, הנביא מוחמד: גובה ממוצע, שיער שחור, ראש גדול, ריסים ארוכים, ואפילו שורה של פלומת שיער בין הגרון למפשעה. בניגוד הופכי, התנ"ך מעלים מאיתנו, בכוונה, את דמותו הפיזית של משה: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו... וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות ל"ד). גם זו דרך למנוע אפשרות עתידית של פולחן סביב דמותו, כי את משה אפילו לא ניתן לצייר.
אבל מעל לכול, הדבר העיקרי שמונע בפועל את פולחן האישיות ביהדות, הוא הביזור. למרות שמשה מייסד בפועל את הדת, והתורה כולה היא בבחינת "תורת משה" (ביטוי מימי בית שני), המקרא מקפיד לחלק את יצירת היהדות בינו לבין האבות. ואם לא די בכך, הרי שגם האבות עצמם הם שלושה, כדי שלא נוכל לייצר פולחן סביב דמותו של מי מהם. כך מכוננת התורה את מצב הדברים בו עבודת האל שלנו איננה מגולמת דרך קדושה ופולחן של בן אנוש.
מוחמד - "משיח" או נביא
בודהא גואטמה הוא דוגמה טובה לסכנת פולחן האישיות גם של "מורה" רוחני שאיננו אל. במשך כ-700 שנה הקפיד הבודהיזם הקדום על איסור עשייתם של פסלי-מסיכה. למרות (או בגלל) צלמי האלילים סביבם, נמנעו הבודהיסטים מייצוג ויזואלי של בודהא, והסתפקו בסמלים כדוגמת טביעות רגליו.
הפסלים הקדומים ביותר של בודהא, מהמאה השנייה לספירה, מראים אותו לובש טוגה יוונית – כי פיסולם היה בהשפעת הכיבוש היווני בצפון הודו. ועדיין, פולחן האישיות שהיה קיים מלכתחילה סביב בודהא איפשר להטמיע את השינוי הזה בעולם, עד שהיום כמעט לא ניתן לדמיין את הבודהיזם ללא פולחן כמו-אלילי סביב פסלי דמותו.
בל נטעה, גם עבור מוסלמים רבים מוחמד הוא הרבה יותר מעוד נביא, ולוּ אף הגדול והאחרון שבהם. עבורם, לא היה העולם כולו כדאי כיום שנולד בו מוחמד, והוא עדיין מתפקד כגורם תיווך מיסטי בין האנושות לבין האל.
"קל לברוא את כולכם ולהעיר את כולכם לחיים, כמו הייתה זו נפש יחידה", אומר הקוראן (31:28), ולפחות בקריאה מיסטית הכוונה ב"נפש היחידה" הזו היא למוחמד, האדם המושלם. לדידם הוא כבר היה נביא – ושמו נאמר על ידי האל – בעוד שהאדם הראשון שרוי היה עדיין "בין מים לאדמה".
עבור כת הסוּפים, לדוגמה, מוחמד מתקשר גם בימינו עם מאמיניו. האמת היא שלגבי האיסלאם כולו ראוי יותר להתייחס אל מוחמד כאל "המשיח" ולא כאל נביא.
"טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ"
ביהדות המודרנית מתקיימת "הילולה" ב-ז' אדר, תאריך מותו (והולדתו) של משה רבנו, המשוערים על פי המסורת. זוהי דוגמה למסורת ההילולות שהתפתחה בזמן הגלות, כאשר המפורסמת שבהן היא זו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.
איזכור ראשון לפולחן מעין זה, לציון יום מותו של צדיק, מופיע באירופה באמצע ימי הביניים, אבל שם מדובר בהתכנסות של חכמים על הקבר כדי ללמוד מתורת הנפטר. חג, או הילולה שמחה, ודאי לא היו שם, וניתן להניח שחגיגות כאלו נכנסו לתרבות שלנו בהשפעת דתות זרות. אבל עדיין קיים הבדל יפה: בזמן שאחרים חוגגים ימי הולדת, יהודים הקפידו לחגוג דווקא בימי פטירה.
קהלת כותב על האדם: "טוֹב... יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז'). בסוד הדבר הוא לא מבטא ייאוש מהחיים, אלא רומז להיפך: אם כבר לחגוג, אז ביום הפטירה, כאשר הפולחן איננו סב על עצם קיומו של האדם או הצדיק, כי ביהדות אף אדם לא קורץ מראש מ"חומר" נשגב יותר מהאחר, אלא רק על פועלו המעשי בעולם; על הישגי בחירתו החופשית כיילוד בן תמותה.
לפנייה לכתב/ת 
