מלוב - לברגן בלזן - למעברה: רחל עגיב כבר לא שותקת
שנים אחרי שהקור, הרעב הבלתי פוסק ומראות הגופות כבר היו מאחוריה - רחל עגיב שתקה ולא סיפרה דבר, גם כאשר הרשויות לא הכירו בה כניצולת שואה, עוול שתוקן רק בעשור שעבר. אבל הרצון שלה להנחיל לתודעה את העובדה שגם יהודים מצפון אפריקה סבלו מזוועות השואה, שבר לבסוף את קשר השתיקה
שנים רבות העדיפה רחל עגיב בת ה-86, ילידת לוב, שלא לדבר על התקופה שבה היא ובני משפחתה שהו במחנה הריכוז ברגן בלזן ושרדו את התופת, באופן שהיא מתארת כ"נס גלוי". בכאב רב היא מספרת כי במשך שנים רבות גם הרשויות לא הכירו בה כניצולת שואה, והעוול תוקן רק בעשור שעבר. מה ששבר את קשר השתיקה, הוא הרצון שלה להנחיל לתודעה את העובדה שגם יהודים מצפון אפריקה סבלו מזוועות השואה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רחל נולדה בשנת 1932 לבני הזוג ואסי ומרדכי בורביה שהתגוררו יחד עם עשרות-אלפי יהודים בטריפולי, בירת לוב. באותה תקופה שלטה במדינה איטליה הפשיסטית. המושל איטלו באלבו איפשר ליהודים להשתלב בתפקידים ממשלתיים - אך מצד שני הורה להלקות את מי שסגרו חנויות בשבת.
יום השואה בערוץ היהדות :
- למה עמדתי בצפירה/ מלכי רוטנר
- מהספרייה של הרמן גרינג - לישראל: תנ"ך עתיק בן כמעט 400
- "אלוהים, אפילו ששרפת את מיטתי - אין לי טענות"
משפחת בורביה חיה ברווחה יחסית – האב, מרדכי, היה חייט שהתמחה בתפירת חליפות והאם עקרת בית, ולכן השניים לא היו צריכים לחשוש מ"גזירות השבת" של המושל. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים - הבכור ויקטור, השנייה היא הבת זמרנדה, ואחריהם נולדו אברהם, רחל ובן הזקונים גבריאל.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה היו בני המשפחה בטוחים כי אזרחותם הבריטית תגן עליהם. דאגתם הייתה נתונה לבת זמרנדה, שהתחתנה עם יהודי בעל אזרחות לובית. אבל במחצית השנייה של 1930 התברר כי אזרחות בריטית מסוכנת במיוחד, לאחר שאיטליה הפשיסטית הצטרפה לצד הגרמני במלחמה.
"הבריטים וגם הצרפתים הפציצו את טריפולי שוב ושוב, כדי לפגוע בבתי הזיקוק ובמתקני תשתית" מספרת עגיב. "כל יום היו הפצצות שזרעו הרס רב בסביבה, ואני זוכרת איך כילדה קטנה, היינו רצים לחדר המדרגות כדי למצוא מסתור. כאשר ההפגזות התעצמו ונפגעו בניינים בקרבת ביתנו, נאלצנו לברוח ולמצוא מחסה בכפרים מרוחקים. התפילה שהיינו אומרים בשעת ההפגזות היא 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים' – ביקשנו מה' שהגזירות יישארו בשמים ולא יירדו לארץ".
"מתי ירחם ה'?"
עגיב מספרת כי בתחילת שנת 1942 הורה מוסוליני להעביר מאות יהודים מלוב בעלי אזרחות בריטית, אל תוך איטליה. "אחותי, זמרנדה, נשארה בזכות בעלה בלוב, אבל אותנו הסיעו באוניות משא, בתנאים קשים, כמעט בלי אוכל, לנמל בנאפולי - ומשם למחנה הסגר בעיר אַרֶצוֹ.
"אבא שלי, מרדכי, לקח ללב את התקופה הזו. באחד הימים הוא אמר 'מתי ירחם ה'?' - ומת. הוא נקבר בבית עלמין נוצרי כשהוא רק בן 40. הכאיב לי מאוד שאבא לא זכה לקבורה בקבר ישראל. לימים הגיע אחי, גבריאל, עם בני משפחתו לאַרֶצוֹ כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו - אך התברר שבית העלמין אינו קיים יותר".
בספטמבר 1943 השליטה הגרמנית באיטליה הפכה מוחלטת, מה שגרם להחמרה נוספת בתנאי היהודים, ובאוקטובר 1943 הועברה הקבוצה מלוב, ובכללה אִמה של רחל ואחֵיה, לכלא בפירנצה - שם נעשתה הפרדה בין הגברים לנשים.
"אני ואמי בתא אחד – ואחיי בתא אחר. אני זוכרת את אחי הקטן, גבריאל, שבכה מרוב רעב לפני שהפרידו בינינו. אחרי מספר שבועות הועברנו למחנה קארפי, צפונית לעיר מודנה".
"הרבה ניסים קטנים"
בפברואר 1944 הועברו רחל, אִמה, אחֵיה ועוד מאות מיהודי לוב, ברכבות משא, בקרונות המשמשים להעברת בקר, אל מחנה הריכוז ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. "אני זוכרת את הקור ואת הצעקות של החיילים הגרמנים. הם היו מוציאים אותנו כל יום החוצה למסדר. עמדנו שעות רבות בשלג עם נעליים קרועות ולפעמים זה נמשך כל היום, עד שאמא ואני חזרנו לצריף 41.
"הם כל הזמן היו מכים. אנשים נפלו סביבנו מתים. האחים שלי נשלחו לעבודות כפייה במיון ופירוק נעליים של הנספים. חילקו לנו פרוסה דקה של לחם וכוס מרק מתולע ליום. ואסי, אמא שלי, הייתה מוכנה לוותר על האוכל למעני. היא הייתה חדורת אמונה, ביטחון ותפילה שה' יציל אותנו מהתופת הזו".
איך שומרים על האמונה והמצוות?
"האמונה הייתה משהו שחונכתי עליו, והרגשתי אותה באותה תקופה דווקא ברגעים קטנים של ניסים קטנים. אם זה למשל ביום אחד שמצאתי לפתע אוכל ונתתי לאחי הקטן, או בפעם אחרת שבה הצלחנו להסתתר מהנאצים. כל יום הביא איתו מצבים קשים מאוד - אך בו זמנית גם ניסים קטנים. דווקא מהם הצלחתי לשאוב אמונה וכוח. אני יודעת שבזכות האמונה הצלחתי לשרוד את התופת ההיא ולהעמיד דור המשך".
תוכנית ההחלפה (שנכשלה)
ההיסטוריון יעקב חגג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר של יהדות לוב, מסביר כי מה שיהודי לוב לא ידעו, הוא שמחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר במסגרת "תוכנית ההחלפה". מטרת היוזמה של משרד החוץ הגרמני הייתה לאתר אלפי יהודים בעלי אזרחות כפולה, ולהחליף אותם בנתינים גרמנים שהיו עצורים בידי הבריטים והאמריקנים.
בנובמבר 1944 הועברו היהודים מלוב למחנה בירנבך-ריס שבדרום גרמניה, לקראת החלפתם בגרמנים. אלא שהרעב הכבד, לצד מחלת הטיפוס שהשתוללה בברגן בלזן – גרמה לכך שמצבם הבריאותי של מי ששרדו את המסע היה כה קשה, עד כי הגרמנים עצמם העדיפו להמתין.
באפריל 1945 שחררו לוחמי "צרפת החופשית" את האזור שבו שהו את רחל ואמה, ששמחו לגלות כי גם שלושת האחים שרדו את התופת אחרי שהועסקו בעבודות כפייה בברגן בלזן עד לשחרור. "החלטנו לחזור ללוב, אבל זה לקח הרבה זמן", עגיב נזכרת. "בהתחלה שלחו אותנו לליסבון שבפורטוגל, ומשם הועברנו למחנות עקורים באלג'יריה. חלק היו במרוקו ורק אז חזרנו ללוב".
"להגיע עד לפה - זה נס"
ב-1950 התחתנה רחל עם גבריאל עגיב שעבד בטריפולי כזגג בתקופת השואה. גבריאל עם בני משפחתו ורוב יהודי לוב, נכלאו במחנה בדרום לוב עד שבריטניה כבשה את המדינה. אלא שגם תחת השלטון הבריטי היו יהודי לוב בסכנה מצד השכנים המוסלמים, שביצעו פרעות ששיאן ב-1945 וב-1948.
רחל וגבריאל עגיב עלו ארצה בתחילת 1950 ושוכנו במעברת בית ליד, שם נולד בנם הבכור, שלום. היה זה אחד החורפים הקשים במאה ה-20, שכלל גם שלג כבד. באוהל הרעוע היה קר, ורחל מספרת שרק בנס שרד בנה הפעוט את הקור והתנאים הקשים.
בהמשך הועברה המשפחה למעברת "סקיה", שם כבר לא היו צריכים לגור באוהל, אלא בצריף. האב, גבריאל, שעבד בבניין בחברת "סולל בונה" קיבץ פרוטה לפרוטה - וב-1957 קנה בית ברמת פנקס, שם התגורר הזוג עם שבעת ילדיהם עד לפטירתו, ב-1995.
"לעבור את כל התלאות האלו, במשך תקופה ארוכה כל כך, ולהגיע עד לפה - זה נס", אומרת רחל עגיב. "תודה לאל שמגן ושומר עלינו ומאפשר לנו לחיות ולהעריך את מה שיש לנו בארץ ישראל. אנחנו צריכים לשמור עליה כי היא מקום המבטחים לכל היהודים - ולשמור על האחדות בינינו ועל ערכי העם היהודי".
"רק כשגדלנו הם התחילו לדבר"
הבן, יוסי עגיב, זוכר את שנות השתיקה הארוכות. "הם שמרו בבטן את מה שעברו בשואה", הוא אומר. "אני מניח שמדובר בהדחקה שפגשה שנים של צנע ועוני. המצוקה הזו לא אפשרה להם לעבד ולהביע את מה שעברו, כי הם היו עסוקים בהישרדות. אני גם מניח שהם לא רצו לפגוע בנו ולא לגרום לנו צער, ולכן לא דיברו ולא התלוננו. רק כשגדלנו, אחרי הרבה שנים, הם התחילו לדבר".
יוסי עגיב חש כי שואת יהדות צפון אפריקה הוצנעה ולא קיבלה את החשיפה הראויה. "יכול להיות שהמעיטו בהכרה בהם בגלל גודל האסון של יהודי אירופה. לדעתי היה מקום להכיר בהם כניצולי שואה, ולספר את הסיפור שלהם הרבה יותר מוקדם, עם התמיכה הראויה אחרי טראומה כזו".
ההיסטוריון חגג'-לילוף, שנולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, למשפחה שנמלטה להרים ברמת לוב – פחות עדין. "מכעיס מאוד שנושא שואת יהודי צפון אפריקה לא נחקר בתחילה ולא התייחסו אליו", הוא אומר. "אני רציתי להראות מה קרה ליהודים בתקופה הזו, וכך הגעתי עם השנים למחקרים בנושא ויחד עם אחרים התחלנו להציף את הנושא.
"זו היסטוריה שצריך להכיר אותה, אבל כחוקר, כשאתה משווה בין מה קרה שקרה במחנות ההשמדה, לעומת מה שקרה בברגן בלזן או במחנות העבודה, למשל, אתה מבין שבאושוויץ הייתה השמדה שיטתית, ואילו בברגן בלזן היו סבל, רדיפות, רעב, מחלות ומתים רבים - אבל זה לא אותו הדבר".
