אין גילוי עריות? מסתבר שאי אפשר לבטל את יצר הרע

יצא מהאף

והנה חוזר הניגון הרגיל של המדבר: תשוקה אנושית לאוכל מעוררת זעם אלוהי, אלוהים הזועם מאכיל את המשתוקקים ובו בזמן מענישם על תשוקתם. במרד הזה נולד הביטוי: "יצא מהאף" (במדבר י"א, י"ט-כ'): "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם... עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם", ובו נולדו גם "קברות התאווה".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

נוסטלגיה היא חוויה מפתיעה, ובייאושם ממנות הקרב המדבריות מצליחים בני ישראל להתגעגע לסעודות העבדים במצרים (במדבר י"א, ד'-ה'): "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

התאווה הורגת

זו הפעם השנייה שבה מוזכרת במקרא "תאווה" - ובשני המקרים תוצאותיה קטלניות. לתאוות המדבר קדמה תאוות גן עדן (בראשית ג', ו'): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

"לפתע נכנס בי הילד הרע"

אלוהים מגנה את התאווֹת ועל כן גורם לנו, המתאווֹת, להרגיש אשמה ובושה. ייתכן שבשל כך טופלים את התאווֹת על ה"אחר" או ה"אחרת" של הקהילה. תאוות פרי עץ הדעת מיוחסת לפתיינות הנחש ולחולשת הדעת של האישה, ואילו תאוות המדבר מיוחסת ל"אספסוף" (במדבר י"א, ד'): "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".  

תאווה, זה טוב או רע?

במסגרת יחסי הציבור הרעים של התאווֹת, זכתה אִמרתו של רבי אלעזר הקפר לפופולריות (אבות ד', כ"א): "הקִנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". לעומתה, הרבה פחות מוכרת ואהודה היא אמרתו של רבי יהודה (אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק ד): "על שלושה דברים העולם עומד על הקִנאה ועל התאווה ועל הרחמים". אני חושבת שזו אִמרה כנה ומרגשת שבמרכזה הודאה שהיצרים שלנו, מביכים ומגונים ככל שיהיו, מקיימים את העולם.

מביא הוא לתנובה ביצים וחלב

אגדה תלמודית עוסקת בשאלה מה היה קורה לוּ ניתן היה להעביר מהעולם את "הילד הרע שנכנס לי בפנים" והיינו כל היום רק טובות וטובים (יומא סט ע"ב. מתורגם):

מה יצא לנו מכל זה?

הכול או לא כלום, אומר אלוהים לישראל, בעודם משתעשעים במחשבות על השמדת יצר העבירה. אי אפשר להשמיד חצי יצר. אבל יהודים כמו יהודים – מתחכמים. הם משאירים את היצר בחיים אך מעוורים את עיניו. ומה הרווחנו מהעיוורון? שואל הדרשן ומשיב –הרווחנו הצלה מועטה – היצר העיוור מאפשר לנו לא לראות בצורה מינית את קרובותינו ולא להתגרות מהן (רש"י, בפירוש למקבילה בסנהדרין סד ע"א): "שלא מתגרה בקרובותיו - באמו ובאחותו, אבל מתגרה הוא באשת איש ובנידה".

על העיוורון

הסיום של האגדה מזעזע בעיוורונו. לא היצר עיוור – החכמים עיוורים הפעם. האם הצלחנו להעביר מהעולם את יצר גילוי העריות? ישנה אמונה לא רק בקרב העם היהודי, ולפיה בני אדם נרתעים מגילוי עריות ועל כן עבירה זו היא מהעבירות הנדירות. האגדה מייחסת את "נדירות" גילוי העריות לעיוורון שהוטל על יצר העבירה.

הסרת אחריות

האמונה שהתאוות הן בנות חסות של הנשים או של האספסוף; האמונה שהתאווה היא יצר חיצוני, מין שד שנמצא בעולם וניתן לכלוא אותו ולהשתחרר ממנו, היא סיבת העיוורון. האמונה שזה "לא אנחנו" אלא "הן" מונעת מאתנו להכיר ביצרים שלנו, לחקור אותם ולהתמודד אתם.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר, בשרשור טוקבקי ארוך, הואשמתי בכך שהפסקתי לקרוא לאלוהים "אלוהימה" או שאני מזגזגת בין שני התארים. אז אלוהים שלי היא בן או בת? בסרטון אני מנסה להתמודד עם המבוכה המִגדר-לוהית הזו.