כשאלוהים כועס: הכעס שמור לחזקים
בעולם מונותיאיסטי ופטריארכלי שמורה הזכות העליונה לכעס לאלוהים, אחריו בתור המנהיגים, אחריהם הגברים ואחריהם הנשים. פרשת "אישה סוטה" מבהירה את זה. לו זעם היה באמת תכונה מגונה, היו מביאים אל הכהן את הגבר הזועם, פוגעים בו ומשקים אותו במים משונים כאלה או אחרים
רגשות וציוּנים
התרבות שלנו לא מקלה על חיי הרגש והיא מצמידה לכל רגש ציון בלתי מתפשר. בכל פעם שאנו מתרגשות מתלווה לחוויה תעודת הערכה: "אוי, זה נורא שכעסתי על הילדים"; "כמה טוב שהצלחתי להישאר רגועה"; "כל כך חבל שהיית נסערת"; או "אני שמחה לראות שאת מאוהבת".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כאילו לא די בהתמודדות עם סערת הרגשות עצמה, ואנו מוסיפות עליה תביעה להתמודד עם הקלון או עם תחושת ההישג (ועם הפחד לאבדה) הרשומים בתווית המחיר.
אם תערכו רשימה של כל הרגשות שאתן מכירות וחוות, תגלו שאין רגשות חינם - לכולם יש תג מחיר והוא, כנדרש, ידוע לכל וממש לא מפתיע (ובעסקה הזו אין הנחות ומבצעים).
יחסי ציבור רעים במיוחד
רגש שזוכה ליחסי ציבור גרועים ולגינויים רבים במיוחד הוא הכעס, וכך ניסח הרמב"ם את תעודת הקלון שלו (הלכות דעות ב): "הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".
כעס הוא רגש פריווילגי
אם נשקיע מחשבה שנייה בהתבוננות בכעס, נגלה שהוא - כתכונות "שליליות" נוספות - איננו רגש מגונה אלא רגש פריווילגי. הטענה שהכעס אינו יפה לבריות איננה מדוייקת, ונכונה ממנה תהיה הטענה שהכעס אינו יפה לנתינות ולנתינים. אלא שמה שסור למעמדות הנמוכים, מותר ואף ראוי כשמדובר במעמדות הגבוהים.
די בהתבוננות קצרה במקרא בשביל ללמוד שהכעס הוא זכות השמורה לחזקים, והוא מגונה רק כשהוא משרת את החלשות והחלשים.
תחרות הכעס
הדמות הכועסת ביותר במקרא, המותירה אי-שם מאחוריה את כל הדמויות האחרות, היא כמובן אלוהים. "חרון אפו" של אלוהים, זעמו וכעסו מרצפים את כל סיפורי המקרא. לא אגזים כשאומר שהכעס האלוהי מניע את כל עלילות התנ"ך.
בבריאת העולם (ובעצם כמעט רק בה) מצא אלוהים נחת רוח במעשיו: "וירא אלוהים כי טוב", ומאז הוא בתפקיד הכועס והמאוכזב. ואנו, עמו וצאת מרעיתו, מהלכים עמו בשביל הבודד הנע בין הכעסה למאמצי ריצוי ופיוס.
והנה תמצית הסיפור המקראי: אלוהים כועס עלינו ומעניש אותנו ואנו מתאמצים לפייסו במילים ובמעשים טובים, וחוזר חלילה עד קץ הימים.
היררכיית הכעס
כעס, אם כן, איננו פסול כשלעצמו, אלא הוא פריווילגיה השמורה לחזקים, ובעצם זה לא מפתיע. כפי שמלמד הרומן המקראי שלנו עם אלוהים, הכעס מבטא אי-נחת וגם תביעה לשינוי. בדיוק משום כך מעוניינת כל מערכת לשדר לנתינות ולנתינים שהכעס לא יפה לעור הפנים שלהם וכדאי להישמר ממנו.
נתינות שפוחדות לבטא כעס הן נתינות נוחות שניתן להטיל עליהן עוד ועוד חובות ומיסים. השליטים, לעומת זאת, רוצים להשתמש בכעס על מנת לנהל אותנו בנתיבים הרצויים להם. השליט יכעס ואנחנו, מבוהלות מתוצאות הכעס, נמהר לעשות רצונינו כרצונו.
בעולם מונותאיסטי ופטריארכלי שמורה הזכות העליונה לכעס לאלוהים, אחריו באים בתור המנהיגים הכובשים והשולטים, אחריהם עומדים הגברים, אדוני הבית, ואחריהם – הנשים, הילדים והילדות, השפחות והעבדים, הנכות, השבויות והמצורעות.
ממש-ממש בתחתית נמצאות החיות שעליהן מותר לכעוס, ואותן מותר להכות עד מוות, וגם לשחוט ולאכול.
למה את תמיד מתחכמת
מדרג הכעסים הפטריארכלי מלמד שהכעס יפה לגברים, וככל שהגבר חזק יותר - כך גדולה הקבוצת שעליה מותר לו לכעוס. אחד מסימני ההיכר של זכר-אלפא הוא בחירותיו התדירות להיכנס לקרבות שיכורים על הבר.
אלא שלכל גבר, חזק או שפל, יש אישה והיא בוודאי נחותה ממנו, ועל כן גם אם במעמדו אינו יכול "להרשות לעצמו" לכעוס בחברת גברים, הרי שאשתו היא מושא ראוי לזעמו.
תארו לעצמכן אישה נשואה שאולי, אבל ממש רק אולי, העזה להתנהג כמו גבר ולקיים יחסי מין עם מי שאינו בעלה. לבעלה כמובן מותר לקיים יחסי מין עם נשים מלוא הטנא, אבל לה אסור.
הביטוי המשמש לתיאור (חשד) קיום יחסי המין של האישה הוא "מעילה", וזה גם הביטוי המשמש לתיאור גניבת דברים שהוקדשו לאלוהים (ויקרא ה', כ"א): "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'".
מועל הוא גבר המשתמש בחשאי ולמען עצמו במה ששייך לאלוהים, ומועלת היא אישה המשתמשת בחשאי ולטובת עצמה בגוף שלה השייך לבעלה.
וכאן מגיע הכעס
כשאנו מועלים באלוהים – הוא כועס ומעניש, וכשאנו מועלות בבעל – הבעל כועס והקהילה והממסד הדתי מענישים. הכעס של הגבר, בדיוק כמו הכעס של אלוהים, לא צריך להיות מבוסס בראיות מוצקות, שהרי התרבות השלטת אף פעם לא באמת עומדת למשפט (עיקרון שקנה לו שביתה לא אחת גם בדמוקרטיות).
והינה, במעשה "האישה הסוטה" הפריווילגיה הנוספת כתובה בחוק במפורש: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ... וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה, וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה". כן, זכות הבעל לכעוס על אשתו, לקנא ולקחת אותה לטקס השפלה דתי-פומבי, שמורה גם לגבר שרק נדמה לו.
זעם דתי
כיוון שזעם איננו באמת תכונה מגונה אלא פריווילגיה של חזקים, זכות הכעס של הריבון המשפחתי מעוגנת במערכת הגברית-דתית שמחבקת את הכועס נטול העילה, ומענישה את הקורבן.
האישה הנחשדת בניאוף נלקחת אל הכהן שפורע בפומבי את שיער ראשה ומשקה אותה במים ייחודיים (המכילים עפר מקרקע המשכן וקללות שנכתבו והומסו לתוכם). מים אלה אמורים לאשר או להכחיש את חשדו של הגבר הזועם.
חז"ל עוד הפליגו בתיאורי ביזוי גופה והשפלתה של האישה החשודה, ואף הקדישו לטקס המביש הזה מסכת שלמה. לו זעם היה באמת תכונה מגונה, היו מביאים אל הכהן את הגבר הזועם, פוגעים בו ומשקים אותו במים משונים כאלה או אחרים, אלא שהזעם שמור לחזקים.
לקראת סיום - תפנית בעלילה
למרבה ההפתעה, במקום גבוה ברשימת הכועסים המקראית נמצאת דווקא אישה. חנה העקרה, שפנינה צרתה מכעיסה אותה, מגיעה למשכן ומתפללת לאלוהים. תפילתה מלאת הבעה, וכנראה גם כעס, ועל כן עלי הכהן חושד בה שהיא לא באמת מתפללת אלא שיכורה. ברצונה להסביר את מצבה פותחת חנה בפניו את ליבה ומבקשת (שמואל א', א', ט"ז): "אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה".
לא די שחנה כועסת, היא עושה זאת בתפילתה, ועל כן הניחו חז"ל שהיא מרשה לעצמה לכעוס על אלוהים שמונע ממנה פרי בטן. בתעוזתם הרבה לקחו חז"ל את תפילתה הזו של חנה והפכו אותה למודל לתפילות היהודיות, ובכך יצרו תפנית מרגשת בעלילת הכעס.
מותר לכעוס, אומרים חז"ל, וגם לפנות מלמטה למעלה. לשינוי כיוון הכעס בתפילה קוראים "התרסה" וזו תעוזה תלמודית ייחודית להפנות כלפי אלוהים אצבע מאשימה.
הסיכון והסיכוי
למנהיג כמעט תמיד מותר לכעוס ולהעניש. לאלוהים מותר תמיד. לבעל מותר לכעוס על אשתו. ולאישה? מותר לבלוע את הרוק ואת המים המרים ולהמשיך לסחוב בשקט.
הבחירה לכעוס בניגוד להיררכיה עלולה לעלות לכועסת בחייה. אלוהים היה יכול להרוג את חנה שהעזה לבטא כעס בתפילתה. הורים יכולים לבוא חשבון עם בנותיהם בשעה שהן מעזות לכעוס עליהם, ובחברה פטריארכלית בעל יכול לאמלל את אשתו הכועסת.
תקוות הכועסות היא באפשרות הקטנה שהשליטים יטו אוזן לכעסן ואולי אפילו ישובו מדרכם הרעה. חנה מרגישה שאין לה מה להפסיד והיא כועסת על אלוהים – זו הייתה שעת רצון אלוהית וזה עבד לה. מאז ועד היום מנסים מדי פעם נשים וגברים אמיצים לשנות את כיוון הכעס, ואם לא ישלמו בחייהם - אולי יביאו גאולה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי "לא תרצח.י" - והעזתי לומר שהחוק הדתי הזה תקף גם בעזה. שובל מצמרר של נאצות ליווה את אמונתי הדתית.
לקללות הרבות ולטיעוני הנגד המעטים נוסף מאמר תגובה מכובד שפרסם כאן הרב אליהו גליל. הרב גליל חושב שאני מתאבדת, אני די משוכנעת שאני לא. בסרטון אני משיבה לו.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
