פגיעה ישירה בלב: החיים בלי משפחה, על קו השבר
לקח לי זמן להבין שיצאתי מהכלל. הרבה שנים חשבתי שזה רק עניין של איחור קל. את השיר "סליחות" התחלתי לכתוב לפני כעשר שנים, והזמן שחלף מאז מורגש על פני הילדים שנולדו אז - ועולים כבר לכיתה ה'. וזה מה שפגע לי בלב ובבטן: הריקנות מהמהות על אף המלאות של החיים. והפער הזה שאי אפשר להשלים, כי העיקר חסר מן הסיפור
אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה שזה קרה לי: הגעתי לבקר את הוריי בצהרי יום של חול, וכשיצאתי מהרכב בחניה פגשתי חברת ילדות שבדיוק חזרה עם הילד שלה מהגן. בום בלב. בום בבטן. כל כך הרבה כאבים פגשתי בחיי, וזה החזק והעקשן מכולם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בכל שנות לימודיי במערכת החינוך הדתית, חינכו אותי ללכת בתלם. כלומר, להתחתן בשנות העשרים המוקדמות, ללדת ילדים, להקים בית נאמן. באף סמינריון ובאף שיעור באולפנה לא הכינו אותי לצאת מן הכלל. אבל מהלך החיים הוציא אותי מהכלל.
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- קליפ: טעית אבא, לא השארתי שדה חרוך
- תערוכה: מתימן, למעברה, לגלריה: "כך ניצלה האמנות התימנית "
- רומן: "אם אין אמת אחת, אין אמת בכלל "
- מופע: "תקעו לי חיצים בלב": פתאום באמצע החיים, דיכאון
- סינגל: הזמנה לחתונה: שירת נחמה לעונה הלבנה
- א-קפלה: הרווקים של "ביטדוס" שרים לאהבה
- תופעה: הזמרת הדתייה שקיבלה אישור לשיר מול גברים
- סרט קצר: בטיפול: שבע אימהות צועקות לבניהן
- קולולם: בכורה בין-דתית בעיר העתיקה בירושלים
- אולפן: "לכו תגידו תודה לחייל": יעקב שוואקי ב-ynet
לא מזמן התחתנה חברה שמבוגרת ממני בכמה שנים. כשהיא הזמינה אותי לחתונה היא אמרה: "תבואי בזמן , כי החופה תהיה מוקדם". צחקתי ועניתי לה: "נשמה, מה שלא תעשי, החופה שלך כבר לא תהיה מוקדם".
לקח לי זמן להבין שיצאתי מהכלל. הרבה שנים חשבתי שהנה – או-טו-טו אני "נכנסת לתלם"; שזה רק עניין של איחור קל. אבל איפשהו, לקראת גיל שלושים הבנתי שאלה הם חיי, ושגם אם אחבור יום אחד ל"כולם", לעולם לא אוכל לטשטש את קו ההפרדה.
הנוף על קו השבר
אני לא לבד שם, מחוץ לכלל, ולא רק רווקים ורווקות יש איתי. מחוץ לכלל גרים הרבה אנשים ונשים שהחיים סימנו להם מסלול שונה. מסלול שלצד המלאות של החיים והחסד, יש בו קו ברור של חסר.
הנוף על קו השבר חד, בהיר וחשוף ורוח נושבת בו תמיד. על שפת התהום הכול מתחדד: השמחה, הכאב, האהבה; לעיתים עד כדי יופי שלא תמצא בשום מקום אחר, ולעיתים עד כאב שלא האמנת שקיים.
זה המקום שבו תראו לעיתים את הנוף היפה ביותר, אך המחיר הוא מחיר החשיפה המתמדת לרוח על שלל כיווניה ועוצמותיה. במקום הזה, לטוב ולרע, מתחדדות הרבה פעמים המילים ומגיעה היצירה.
חצבתי במילים
את השיר "סליחות" התחלתי לכתוב לפני כעשר שנים. היו בו אז רק בית ופזמון שחזרו על עצמם. שיר גולמי ובוסרי, שנכתב לאחר ליל קיץ ללא שינה, עם מחשבות שמטריפות את הדעת והלב. אהבתי את השיר מאוד וכל השנים הרגשתי שהוא צריך לצאת אל העולם.
בחודשים האחרונים במהלך העבודה עם המפיק, אייל מזיג, הבנתי שאני כבר לא אותה אודהליה של לפני עשור, ושבשביל שאוכל להוציא את השיר לאור, אני צריכה להוסיף בתים ולהתחבר לאודהליה של עכשיו.
זו הייתה מלאכה קשה וסיזיפית. כמו פָּסָל חצבתי מילים. עוד ועוד מילים נפסלו עד שלאט-לאט הלכה תמונת השיר והתבהרה. המשפט הראשון שהתווסף לשיר היה: "בבתים אחרים אמהות משכימות ילדים נמתחים אל תכלת זכה".
העיקר חסר מן הסיפור שלי
עשר השנים שחלפו מאז אותו לילה, עברו אצלי בעשייה ברוכה, אך הזמן האמיתי מורגש על פני הילדים. ילד שנולד כשכתבתי את השיר לראשונה – עולה לכיתה ה' עכשיו. וזה מה שפגע לי שם בול בלב ובבטן: הריקנות מהמהות – על אף המלאות של החיים.
והפער הזה, שכמה שלא תצליחי, ותוציאי דיסקים ותמלאי אולמות לא תצליחי להשלים, כי העיקר חסר מן הסיפור. יש ימים שכואב לי להסתכל. העולם מתבהר ונעשה חשוף בשבילי, וכל דבר קורא אליי את הרצון ולמולו - את החיסרון.
הסיפור של השיר הוא סיפור על בתים אחרים. סיפור על הקו הדק שבין הרגשת האשמה שאולי פספסתי - להרגשת האמונה שהכל מכוון מלמעלה. הקו הדק שבין הרגשת האחריות על חיי - לבין מסירתם במלואם על הטוב שבהם ועל הקשיים שבהם לבעל הרחמים. כי אולי אנחנו ששופטים, ואולי אנחנו אלו שכילינו רחמינו מוקדם מדי, ואולי זו אשמתנו.
- אודהליה ברלין מוציאה בימים אלה אלבום חדש. המופע השנתי לנשים "אוחילה" יתקיים בתל אביב וירושלים
לפנייה לכתב/ת 
