להלאים את לוויתן
הפרספקטיבה הכלכלית של המדינה ביחס לתמלוגי הגז שונה מהותית מזו של קבוצת משקיעים פרטית. סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" סבור שלטובת ילדינו ונכדינו, נכון תעשה ממשלת ישראל אם תפעל להלאמה מרצון של מאגר לוויתן
כמה שווה מאגר הגז הטבעי הקרוי "לוויתן", המרוחק כ-140 ק"מ מחופי חיפה? השותפים המחזיקים בזיכיון לקידוח הגז במקום (כ-39% החברה האמריקנית נובל אנרג'י, כ-23% שותפות אבנר, כ-23% שותפות דלק קידוחים וכ-15% שותפות רציו) בישרו בסוף השבוע כי לפי בדיקות גיאולוגיות שונות שוכבים בקרקעית הים כ-450 מיליארד מ"ק גז טבעי. יודעי החשבון הכפילו את הנתון במחירו של מ"ק אחד של גז טבעי בשוק היום, והגיעו להערכה צנועה: שווי הגז הטבעי בלוויתן הוא 80 מיליארד דולר.
בה בשעה פירסם בית ההשקעות פסגות הערכה חדשה ומעודכנת, שלפיה השווי הכלכלי של מאגר לוויתן הוא 5.6 מיליארד דולר. בכלל פיננסים העריכו את השווי ב-7 מיליארד דולר.
כדי להבין ממה נובע הפער העצום בין הערכות האנליסטים לבין הכותרות בתקשורת צריך להבחין היטב בין השווי התיאורטי לגמרי של כמות הגז המצויה, ככל הנראה, אי שם במעמקי הים התיכון לבין הרווח הצפוי בעתיד מהמכירה של אותו גז, אם וכאשר יופק וישווק. ההשקעות בפיתוח שדה מסדר גודל של לוויתן, כשהוא מתחבא בעומק הים, עשויות להגיע ל-7 עד 8 מיליארד דולר. לכך יש להוסיף את עלויות האבטחה, שיהיו כבדות מאוד בשל יכולות הפיגוע המשופרות של טילים ורקטות, ואת ההוצאות השוטפות של הקידוחים, הצפויות להיות אף הן גבוהות מהמקובל.
אין קונים
לאחר שהגז יופק, יצטרכו בעליו למצוא לו קונים. נכון לעכשיו, אין קונים. ישראל צורכת כיום 5 מיליארד מ"ק גז טבעי בשנה (ששוויים כמיליארד דולר בסך הכל). בתוך עשור עשויה הכמות להיות כפולה, 10 מיליארד מ"ק. בשדה הגז "תמר", שהפעלתו קרובה, מצוי גז טבעי בהיקף של 250 מיליארד מ"ק. הוא יספיק, לפיכך, ל-25 שנות צריכה ישראלית. למעשה, יספיק להרבה יותר כי ישראל התחייבה לקנות ממצרים כ-5 מיליארד מ"ק גז טבעי מדי שנה עד 2035.
המסקנה: שדה הגז תמר, בתוספת ההסכמים עם חברת הגז הטבעי הישראלית-מצרית-אמריקנית, יספקו את מלוא הביקוש של המשק הישראלי לעוד 35 שנה. עד 2045.
נו, זה קצת רחוק. מה שמותיר את הגז של לוויתן כמוצר המיועד כמעט אך ורק ליצוא. יצוא – למי? יצוא – באיזה מחיר? כבר כיום מוצף העולם בגז טבעי (ארצות הברית הגיעה לעצמאות מלאה בגז, אירופה תגיע בקרוב), והשווקים המשמעותיים היחידים הבאים בחשבון לגז הישראלי נמצאים אי שם במזרח הרחוק. הגז הישראלי יצטרך, לכן, להימכר בפי הבאר במחיר נמוך למדי, כדי שלקונים יהיה כדאי להשקיע סכומי עתק בהפיכתו לנוזל מקורר, הובלתו במכליות והפיכתו מחדש לגז בנמלי סין למשל.
סוף סיפור? לא. על הרווחים ישלמו השותפות בלוויתן מסים לממשלת ישראל שיגיעו בשיאם – כולל תמלוגים – לכ-55% מהרווח. כך קבעה ועדת ששינסקי. לבעלים הפרטיים יישאר רווח נטו מצומק יחסית. כדי לחשב את הערך העכשווי של הרווחים הללו, צריך להשתמש במה שהכלכלנים מכנים "שער ניכיון", המבטא את העובדה שדולר אחד ב-2020 יהיה שווה הרבה פחות מדולר אחד ב-2010. שער הניכיון מחייב לקחת בחשבון הן את העדפת ההווה על פני העתיד, והן את הסיכונים לאי מימוש התחזיות וההערכות. ככל שהשער גבוה יותר, כך השווי הנוכחי של זרם הרווחים העתידי נמוך יותר.
בשורה התחתונה: גם אם הגז המשוער בלוויתן שווה במחיר של היום 80 מיליארד דולר, סך כל הרווחים העתידיים נטו הצפויים ממנו שווה לא יותר מ-6 עד 7 מיליארד דולר. סביר להניח שפחות. וזה אומר שכל השווי הכלכלי הנקי של לוויתן כבר מגולם במחירי השוק של המניות (ליתר דיוק, תעודות ההשתתפות) של החברות בעלות הרישיון ואף למעלה מזה. השותפות רציו, למשל, שכל נכסיה הם הרישיונות בלוויתן, נסחרת בבורסה לפי 1.1 מיליארד דולר. חלקה של רציו בלוויתן: 15%. השווי הבורסאי הנגזר של לוויתן: 7 מיליארד דולר. גבול עליון להערכות האנליסטים.
תשובה יקפוץ
לחברות המחזיקות בלוויתן יש אינטרס עסקי מובהק לפתח את השדה מהר ככל האפשר, ולהתחיל להפיק ממנו גז טבעי מוקדם ככל האפשר, כדי לכסות את העלויות הכבדות. הן ימהרו לכרות הסכמי יצוא גם במחירים נמוכים יחסית, ומלבד שלא להישאר עם מאגר מפותח, אסדות פעילות וגז שאין לו קונים.
למדינת ישראל אינטרס שונה. מאגר לוויתן, לאחר פיתוחו המלא, יכול לשמש את המדינה כרזרבה אסטרטגית, כמשאב גז צבור המעניק למשק ביטחון באנרגיה לשנים רבות. זה מקרה קלאסי שבו שיקולי המדינה שונים משיקולי היזמים, והתועלת למדינה שונה מהתועלת למשקיע הפרטי הבודד. מכאן ההצעה: לטובת ילדינו ונכדינו נכון תעשה ממשלת ישראל אם תפעל בקרוב להלאמה מרצון של מאגר לוויתן.
משרד האוצר (באמצעות חברת מ.י. נכסים) יציע לשלושת השותפות הישראליות בלוויתן לקנות מהן את רישיונות הקידוח במחיר המשקף שווי של 7 מיליארד דולר למאגר. תהיה זו הצעת רכש נדיבה ביותר, המאפשרת לחברות לחיפוש גז טבעי לעשות "אקזיט" ולממש רווח מיידי של עשרות, אם לא מאות, אחוזים, בלי סיכון, בלי מתח, בלי השקעות נוספות, בלי דוח ששינסקי. מזומן ביד, עכשיו. כמה? 60% מלוויתן תמורת 4.2 מיליארד דולר, 15 מיליארד שקל בשער החליפין של סוף 2010. יצחק תשובה ועמיתיו יקפצו על המציאה. מבחינתם זו זכייה בפיס.
המימון לרכישת 60% ממאגר לוויתן – או 100% ממנו אם השותפים האמריקנים יהיו מוכנים גם הם למכור את מלוא אחזקותיהם ויסתפקו בחוזי קידוח, הפעלה ותחזוקה – נמצא בהישג ידה של המדינה בלי שיבושים תקציביים. עתודת מטבע החוץ של בנק ישראל נושקות ל-70 מיליארד דולר. הנגיד סטנלי פישר יהיה מוכן לשחרר עשירית מהן כדי לקנות שדה גז טבעי ענק במדף היבשת של ישראל ולפתחו בהתאם ללוח זמנים המשקף את העדיפויות הלאומיות ולא את העדיפויות הפיננסיות של קבוצת משקיעים פרטית. ממשלות רבות בעולם עושות כך: הן משמרות שדות של גז או נפט כדי שישמשו כעתודה וקרן לדורות הבאים.
יהיו שיתמרדו נגד רעיון ההלאמה מרצון וישאלו: למה שהמדינה תשלם לחברות פרטיות מיליארדי שקלים תמורת גז טבעי השייך בעצם למדינה? התשובה: כי הגז הזה כבר לא שייך למדינה. ממשלות ישראל הקודמות טעו בענק כשחילקו ללא הבחנה רישיונות וזיכיונות לחיפושי גז טבעי – ועל טעויות משלמים. אנחנו לא מפקיעים קניין פרטי.
יתרה מזו: תמורת 7 מיליארד דולר המדינה תקבל לידיה בחזרה משאב טבע ששווה לה עשרות מיליארדי דולרים, כי הפרספקטיבה הכלכלית של המדינה וגורמי הסיכון שלה שונים מהותית מאלה של קבוצת משקיעים פרטית. להלאמה מרצון יש גם תקדימים: בשנה שחלפה הלאימה ממשלת ישראל בית סוהר פרטי בדרום ואת מיזם הרכבת הקלה בגוש דן. ההלאמה הראשונה הוכתבה על ידי בית המשפט העליון, השנייה על ידי כישלון היוזמה העסקית. במקרה של לוויתן, המדינה תקנה בחזרה את מה שחילקה בהפקרות בעבר. זה יעלה לא מעט כסף ושווה הרבה יותר כסף.
ממשלות נבחרות לארבע שנים אבל החלטותיהן משפיעות לעשרות שנים. בלוויתן יש די והותר גז טבעי ל-50 שנות צריכה ישראלית, אם לא ל-100. ישמש נא המאגר הזה כנכס צאן ברזל לאומי שיעבור בירושה לדורות הבאים.
המאמר פורסם הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
