ההערכה לפישר הפכה לפולחן אישיות. הגזמנו

מינויו של סטנלי פישר לקדנציה שנייה, והחשש שימצא לו ג'וב אחר מעבר לים ויעזוב אותנו, עוררו כאן גל הערצה שמזמן לא ראינו כמותו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר עם ההחלטה על המינוי כי "קיימת הסכמה בינלאומית שפישר עושה עבודה מצויינת". "סטנלי פישר הוא גיבור לאומי" הצהיר הפרופסור אוריאל רייכמן כשהזמין את פישר לנאום בכנס הרצליה, ועמיתו אלכס מינץ הוסיף כי "הוא כמו מייקל ג'ורדן במכבי תל אביב". כמעט אין מאמר שכלכלן מפרסם בעד או נגד צעד כזה או אחר של פישר, שאינו מדגיש כי הוא "מנוסה, חכם, מוכשר ביותר". 

הבכירים חייבים לפרגן אלה לאלה, אבל גם הטוקבקיסטים, הידועים בגישתם השלילית, נסחפו בפולחן. "מוכשר וחכם ברמות בלתי רגילות", נכתב עליו, "הציל את כלכלת ישראל", "נכס לאומי", "גאון", "אחד בדורו".

מנכ"ל האגודה לחופש המידע, רועי פלד, מתח בשבוע שעבר ביקורת על הצהרתו של פישר, לפיה ידע על החשדות נגד דני דנקנר ושתק. התגובות היו נזעמות: "מי אתה בכלל שתדבר על פישר? עשית עשירית ממה שהוא עשה?"

אימרו כן לזקן, יינתן לחבר פישר להשלים את המלאכה. בעידן שבו מפקדי צה"ל הפכו מגיבורי ישראל ל"פוליטיקאים" שחובה ללעוג להם ולעשות בהם שפטים, הפך דווקא העולה החדש, המבוגר ונטול החן והכריזמה הזה לגיבור התהילה.

סטנלי פישר הוא בסדר גמור. אבל מכאן להציג אותו כמי שהציל את כלכלת ישראל, הדרך ארוכה. סמכויותיו של נגיד בנק מרכזי הן מוגבלות למדיי. כשבכל העולם הורידו ריבית, הוא הצטרף, וכשהתברר שהמשק הישראלי הוא מהיחידים בעולם שממשיך במגמה אינפלציונית למרות המשבר, הוא יצא נגד הזרם ועבר להעלאה. נראה שבשני המקרים הוא צדק - אולי בניגוד לקודמיו בתפקיד, יעקב פרנקל ודוד קליין, שעשו כמה שגיאות יקרות.

בפיקוח על הבנקים פישר המשיך במדיניות קודמיו ונתן לבנקים להמשיך בעושק הצרכן הקטן. בדיעבד, אחרי המשבר, מתברר שאולי טוב שכך - כי בנק עושק לפחות אינו קורס. הוא הדיח את דני דנקנר, בצדק, אבל איזה נגיד לא היה מדיח יו"ר בנק שחשוד בפלילים.

והוא קנה דולרים, ואולי השפיע בכך טיפ-טיפה על שער הדולר, ואולי לא. כל אפצ'י של נשיא ארה"ב ברק אובמה משפיע על שוק המט"ח יותר.

והוא אפילו לא ניסה להתמודד עם עוד בעיה "קטנה": בנק ישראל עצמו ממשיך להיות הדובדבן שבצלחת השמנת במגזר הציבורי, עם כל הוועדים הגדולים, חגיגה בלתי פוסקת של כספי ציבור.

פישר לא בפולחן פישר

חשוב לציין: כלכלת ישראל אכן עושה בשנים האחרונות דברים מדהימים. מדינה קטנה עם צרכי הביטחון והחינוך היקרים ביותר בעולם, שורדת משברים שמפילים כלכלות ענק. אבל אם תשאלו את פישר עצמו, הוא יגיד לכם שזה בעיקר בזכות המדיניות הממשלתית. הוא יגיד כך לא מתוך צניעות, אלא כי הוא באמת חושב כך. כי זה נכון.

וזה, אולי, סוד ההערצה לפישר: נוח לזקוף את ההצלחה לגוף מרוחק כמו בנק ישראל, שעוסק במיני עיסוקים "מוניטריים" מסובכים שחלקינו לא ממש מבינים. יותר נוח מאשר להודות שהשגשוג הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית שנויה במחלוקת.

פישר עצמו יטען שסוד ההצלחה העיקרי הוא מדיניות הקיצוצים וההפרטה של שר האוצר נתניהו וממשיכיו, ומדיניות החוץ היונית של ממשלות שרון אולמרט, שלא הביאה שלום אבל הפרידה אותנו מהפלסטינים וחיזקה את הקשרים הבינלאומיים. אבל קשה להודות בהצלחה של דברים שאתה מתנגד להם.

בשמאל יאמרו שהמחיר החברתי של הקיצוצים הוא בלתי נסבל. בימין יאמרו שמדיניות החוץ משפילה ומסוכנת. ולפי הסקרים (והטוקבקים) נראה שרוב הציבור מסכים גם עם הביקורת החברתית משמאל וגם עם הביקורת המדינית מימין. ואכן, ממשלת נתניהו החדשה הולכת בדיוק בכיוון ההפוך, בשני התחומים.

מה לעשות: בחיים אין ארוחות חינם ואין הוקוס פוקוס. ליציבות כלכלית יש מחיר כבד שלא בטוח שצריך לשלם אותו. אם הממשלה תחליט פתאום, למשל, לשלם למורים שכר ראוי כמקובל במערב, או, לחילופין, תלך עד הסוף בעימות עם האמריקנים ותפסיד את הערבויות, המשק עשוי להיקלע למשבר, ששום סטנלי פישר, שום רכישות דולרים ושום תרגילים פיננסיים לא יצילו אותו ממנו. מה לעשות. כסף זה לא הכל. וגם פישר לא.