סופר טנקר: מה יצא לנו מהרפורמות של נתניהו?

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נראה מבסוט השבוע: הממשלה וההסתדרות חתמו על הסכם שיאפשר רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מבחינה תדמיתית, הרפורמה יוצאת לדרך בזמן שאין מתאים ממנו: הציבור נאנק תחת מחירי הדירות הגואים, והנה, אחרי אינספור נסיונות קודמים של הממשלה למצוא פתרון, מגיע נתניהו ומצהיר ש"מחירי הדירות עולים בגלל הבירוקרטיה" - והרפורמה היא התרופה למחלה.  

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

אלא שנתניהו מדבר על הרפורמה במינהל מאז ששימש כשר האוצר. היא הייתה אמורה להיות אחת מרפורמות רבות שביצע במשק באותה תקופה, כחלק מ"תוכנית להבראת כלכלת ישראל" מאפריל 2003, שכללה הפרטת חברות ממשלתיות, העלאה של גיל הפרישה והלאמת קרנות הפנסיה, קיצוץ בקצבאות ומה לא.

שני ההדרנים בסוף החגיגה היו אמורים להיות רפורמה בחברת החשמל והרפורמה במינהל, שנתניהו כינה "אם כל הרפורמות". כשהתפטר מהתפקיד הבטיח לבצע אותה

אם וכאשר יחזור כשר אוצר או כראש ממשלה - וקיים.

מה עלה בגורל הרפורמות הקודמות? מי הרוויח מהן ומי הפסיד? כיצד הן השפיעו על שוק העבודה ועל הוועדים הגדולים? האם המשק נעשה תחרותי יותר, והאם הרפורמות באמת הבריאו אותו ממחלותיו?  

העלאת גיל הפרישה

מהות הרפורמה: גיל הפרישה - הגיל שבו מתחילים לקבל קיצבת זיקנה והגיל המינימלי שבו מעסיקים רשאים להוציא עובד לפנסיה - עלה מ-65 ל-67 לגברים ומ-60 ל-62 לנשים. הכוונה המקורית הייתה להעלות את גיל הפרישה לנשים בהדרגה ל-67, אך היא לא יצאה לפועל.

המטרה: נסיון למנוע משבר עתידי, שיווצר כשאחוז הגימלאים באוכלוסייה יהיה כה גבוה עד שהצעירים לא יוכלו לממן אותם.

זמן הביצוע: חוק העלאת גיל הפרישה אושר ב-18 לינואר 2004. גיל הפרישה עלה בהדרגה בארבעה חודשים לשנה וחלה רק על גברים שעוד לא היו בני 61 ונשים שעוד לא היו בנות 50 באותו זמן. בימים אלה יש יוזמה ממשלתית להעלאת גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64.

מאבקים פוליטיים: האופוזיציה הפוליטית בראשות מפלגת העבודה התנגדה להעלאת גיל הפרישה, כמו לרוב "תוכנית ההבראה", ונאבקה נגדה בכנסת. הלחץ הפוליטי הצליח לטרפד את העלאת הגיל לנשים, והוא תוקע אותה גם כעת. הארגונים החברתיים התנגדו להעלאה בחריפות ורואים בו עד היום בכייה לדורות. ההסתדרות הצהירה שתטרפד אותה, אך השלימה איתה לבסוף בלא מאבק קשה. 

הסלוגן של נתניהו: "מהפיכת הפנסיה שעשינו היא מודל בינלאומי. כל העולם מנסה ללמוד מאתנו".

המרוויחים: הביטוח הלאומי, המדינה וחברות הביטוח שמחזיקים בקרנות הפנסיה, שהרוויחו עוד שנתיים של חיסכון למרבית העובדים וחסכו שנתיים של תשלומים.

המפסידים: אזרחי ישראל, בעיקר הגברים. לא זו בלבד שקצבת הזיקנה המינימלית בישראל היא הנמוכה במערב, כעת גם גיל הפרישה לגברים הוא מהגבוהים בעולם. זאת, למרות שאחוז הקשישים באוכלוסייה הישראלית הוא דווקא הנמוך במערב, והסכנה למשבר אקטוארי נמוכה מבמדינות אחרות. גבר ישראלי אחד שנפגע במיוחד היה נתניהו עצמו: יריביו הפוליטיים מכל הצדדים הזכירו אותה שוב ושוב במערכת הבחירות של 2006, וייתכן שזאת הייתה אחת הסיבות להפסד הצורב שנחל בהן.

הלאמת קרנות הפנסיה של ההסתדרות

מהות הרפורמה: המדינה העבירה את הקרנות מההסתדרות למשרד האוצר. בהמשך הופרטו הקרנות החדשות - אלה שמבטחות עמיתים צעירים - ונמכרו לחברות ביטוח. סכום ההפרשה הפנסיונית של העובדים והמעסיקים הוגדל מ-17.5% ל-20.5% וחישוב השכר הקובע את גודל הפנסיה שונה לרעת החוסכים. המדינה התחייבה להעניק לקרנות סיוע של 73 מיליארד שקל. תיק ההשקעות של הקרנות שונה, וחלקו נכנס לבורסה והושקע במניות ובאיגרות חוב סחירות.

המטרה: חיסול הגירעונות האקטואריים של הקרנות, שאיימו על יציבות המשק. ניתן לטעון שהרפורמה נועדה גם להחליש את ההסתדרות עצמה וגם להזרים כסף לשוק ההון.

זמן הביצוע: הקרנות הולאמו ב-29 במאי 2003. הקרנות החדשות הופרטו ב-14 באפריל 2004.

מאבקים פוליטיים: ההסתדרות התנגדה לרפורמה בחריפות וקיימה שביתה כללית ארוכה במגזר הציבורי, הפגנות עובדים גדולות ועימות, מתוקשר אישי וחריף בין נתניהו ליו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ. 

המרוויחים: ההסתדרות נפטרה מהגרעונות, והרפורמה איפשרה לה להתרכז במטרת קיומה - הגנה על זכויות עובדים. הממשלה שילמה במזומן (פחות ממה שהתחייבה) אך חסכה הוצאות עתידיות גדולות עוד יותר. חברות הביטוח שרכשו את הקרנות החדשות העלו את דמי הניהול שהן גובות באופן חד והרוויחו סכומי עתק. בתי ההשקעות והחברות הגדולות הרוויחו מהכסף הגדול שהקרנות הזרימו לשוק, שהביא לגאות בבורסה. נתניהו עצמו יצא מהעימות כמנצח וזכה להערכה במגזר העסקי, וגם פרץ הוכיח מנהיגות וסלל את דרכו לראשות מפלגת העבודה.

המפסידים: החוסכים לפנסיה, כלומר, כולנו. החוסכים הרוויחו מהגאות בשוק ההון אבל הפסידו הרבה יותר מכך שההפרשות גדלו והפנסיה דווקא צומצמה. הסיכון עלה, כיוון שהחסכונות נחשפו לשוק ההון וחוסכים שיוצאים לפנסיה בזמן משברים כלכליים - יקבלו פחות. 

פיצול נמלי הים

מהות הרפורמה: רשות הנמלים פוצלה לארבע חברות נפרדות - חיפה, אשדוד, אילת וחברת הניהול נמלי ישראל (חנ"י). נמל אילת הופרט, ונמלי חיפה ואשדוד אמורים לעבור הפרטה חלקית ולהישאר חברות ממשלתיות-למחצה.

המטרה: ייעול הנמלים.

זמן הרפורמה: הפיצול אושר בכנסת ביולי 2004, אך הוקפא בגלל מאבק העובדים, ויצא לדרך אחרי שאושרה בהסכם אתם בפברואר 2005. נמל אילת הופרט במכרז ממשלתי שהתבצע ביום חמישי השבוע. ההפרטה החלקית בחיפה ואשדוד טרם יצאה לפועל.

מאבקים פוליטיים: עובדי הנמלים התנגדו לרפורמה בחריפות ופתחו בסדרת שביתות, ביניהן שביתת הנמלים הארוכה בתולדות המדינה, ביולי-אוגוסט 2004. מקורבי נתניהו איימו שהממשלה תכניס לנמלים את צה"ל ויפעילו אותם באמצעות עובדים זרים, והעובדים איימו שיתנגדו באלימות. ראשי הוועדים התבטאו נגד נתניהו בארסיות ואילו הוא "התבלבל" וכינה אותם פעמיים "אוייבים" במקום "עובדים". המאבק הסתיים בסולחה, אחרי שהרפורמה, שבמקור הייתה אמורה לכלול פיטורי עובדים והפסקת חריגות השכר, שונתה לטבתם.

הסלוגן של נתניהו: "נסלול רכבת מאשדוד לאילת, ואחרי הרפורמה נתחרה בתעלת סואץ וישראל תהפוך לגשר מסחרי עולמי".

המרוויחים: העובדים. כל אחד מהם קיבל מענק של 100 אלף שקל ותוספת שכר של 10% ותנאי העסקתם השערורייתיים נשארו בעינם. הוועדים עדיין מתואמים ביניהם וכעת אין רשות נמלים שעומדת מולם. הוועדים התחייבו לשקט תעשייתי אבל מצאו דרכים יצירתיות לעקוף אותה והעבודה עדיין משתבשת חדשות לבקרים, כפי שקרה החודש באשדוד, בגלל שהאוצר העז לבטל צ'ופר, שנועד לעובדים מצטיינים אך חולק כמעט לכולם.

המפסידים: עובדים חדשים שהתקבלו לנמלים אחרי הרפורמה ומועסקים בתנאים פחות טובים; והמשק הישראלי נפגע - יבואנים, יצואנים, חברות הספנות איגוד המשתמשים בהובלה ימית, שהפסידו מיליארדים מהשביתות, טוענים כיום שהשירות בנמלים נעשה עוד יותר גרוע. העבודה הואטה - לפחות ביחס לחידושים הטכנולוגיים - ותעריפי העמלות עלו. ונתניהו מעדיף, כנראה, לשכוח את הרפורמה הזאת.

הפרטת הבנקים

מהות הרפורמה: בנק הפועלים, לאומי ודיסקונט, שהולאמו עם קריסתם ב-1983, נמכרו ליזמים פרטיים. הפועלים נמצא כיום בשליטת שרי אריסון, בעל המניות הגדול בלאומי הוא שלמה אליהו ורוב מניות דיסקונט נמצאות בשליטת ציבור המשקיעים ומשפחת ברונפמן.

המטרה: יעילות.

זמן הביצוע: הפועלים הופרט בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש הממשלה, ב-1997. המדינה מכרה 26% מדיסקונט לברונפמן ב-2006. ב-2005 בוצע מכרז למכירת אחזקות המדינה בלאומי, וזכתה בו קבוצת סרברוס-גבריאל, אך הוא בוטל, והאחזקות הונפקו בבורסה בהדרגה, בסדרת מכרזים שנמשכת עד היום.  

מאבקים פוליטיים: עובדי הבנקים נאבקו להבטחת זכויותיהם אחרי ההפרטה, אך לא ממש התנגדו לה. התקשורת הטיחה ביקורת באופן הניהול של הפרטת לאומי. אליהו מנהל כיום מאבק תקשורתי נגד המדינה, המסרבת לאפשר לו להפוך לבעל השליטה בבנק. ב-2009 התנהל מאבק מתוקשר בין אריסון, שרצתה להחליט בעצמה מי ינהל את הבנק שאביה רכש, לבנק ישראל, שהוכיח לה שלמעשה הוא עדיין הבוס.

הסלוגן של נתניהו: "הבנקים חונקים אותנו".

המרוויחים: העובדים זכו במענקי הפרטה נדיבים; הטייקונים שילמו למדינה מיליארדים אבל עשו מיליארדים רבים הרבה יותר.   

המפסידים: המדינה - המיליארדים שהבנקים מרוויחים על חשבון הלקוחות הפכו מסוג של מס להיטל מיוחד לטובת בעלי השליטה והמנהלים. 

הפרטת אל על, בזק, צים ובתי הזיקוק

מהות הרפורמות: אל על הונפקה בבורסה והשליטה בה נרכשה בידי משפחת בורוביץ; השליטה בבזק נמכרה לקרן אייפקס ויעקב סבן, שמכרו אותה לשאול אלוביץ'; בית הזיקוק באשדוד נמכר לחברת הדלק פז; השליטה בחברת הספנות צים ובבית הזיקוק החיפאי, שהייתה משותפת למדינה ולחברה לישראל של משפחת עופר, נמכרה לחברה לישראל.

המטרה: להפוך את ישראל ממשק מונופוליסטי בשליטה ממשלתית למשק פתוח ותחרותי.

מועד הביצוע: אל על הונפקה ביוני 2003; צים נמכרה בינואר 2004; בזק - במאי 2005; בז"ן אשדוד - באוגוסט 2006 (בזמן מלחמת לבנון, ככתוב - "הפרטה דוחה הכל"); בז"ן חיפה בפברואר 2007.

מאבקים פוליטיים: ההפרטה הוא נושא למחלוקת אידיאולוגית תמידית, אבל ממשלת ישראל - כמו רוב הממשלות - אימצה אותה כאסטרטגיה בשנות ה-90'. הפרטת אל על עוררה תלונות של עובדים וחברות מתחרות, כיוון שמשפחת בורוביץ' החזיקה גם בארקיע, עד שהממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, אילץ אותה למכור אותה. הפרטת צים, הזכורה בשם "עסקת השקשוקה", עוררה זעם ציבורי כיוון שהחברה נמכרה במחיר חיסול של 504 מיליון שקל. מאז הקפידו פקידי האוצר לנהל מכרזים קשוחים, ומכרו את שאר החברות במחירים נאים, שמנע שערוריות נוספות.

הסלוגן של נתניהו: "המונופולים חונקים אותנו".

המרוויחים: העובדים בכל החברות קיבלו מענקי הפרטה ותוספות שכר בהיקף של מיליארדי שקלים; לקוחות אל על ובזק נהנים משיפור בשירות; חברות התקשורת קיבלו לגיטימציה להתחרות בבזק, ושוק התקשורת נעשה תחרותי, מה שאולי הוריד את המחירים; הטייקונים רשמו רווחי עתק, וחלקם - צדיק בינו ומשפחת עופר - זכו לכוח עצום במשק; והחוסכים הפרטיים - כלומר, כולנו - הרוויחו קצת מעליית מניות החברות; נתניהו קיבל קרדיט פוליטי.

המפסידים: עובדי בזק הפסידו את הביטחון התעסוקתי שמהם נהנו בעבר, ורבים מהם פוטרו. הסולר התייקר על חשבון נהגי המשאיות והמוניות והמפעלים הקטנים. המדינה הרוויחה מהפרטת אל על, שנמצאה בהפסדים, אבל הפסידה דיבידינדים של עשרות מיליארדי שקלים שקיבלה בעבר מהשאר החברות, בעיקר מבז"ן.

הרפורמה בחברת החשמל

מהות הרפורמה: פיצול החברה לשלוש חברות - ייצור חשמל, הובלה וחלוקה, כשחברת הייצור אמורה להתפצל שוב לחברות שכל אחת מהן תחזיק בתחנת כוח, שרובן יופרטו, וחברות ההובלה והחלוקה אמורות לעבור הפרטה חלקית, ולהישאר בבעלות ממשלתית חלקית בלבד. בנוסף, אמורה להתבצע התייעלות, שבמסגרתה יפוטרו כ-3,000 עובדים, יופסקו הצ'ופרים התמוהים וחריגות השכר ויצומצם הגירעון האקטוארי הענק של החברה.

המטרה: ייעול החברה ויצירת תחרות במשק החשמל.

זמן הביצוע: הממשלה אישרה את הרפורמה איספור פעמים מאז שנות ה-90', והיא הייתה חלק מתוכנית ההבראה, אבל היא טרם יצאה לפועל.

מאבקים פוליטיים: עובדי החברה מתנגדים לרפורמה בחריפות, ומהלכים אימים על כל גורם שמנסה ברצינות לקדם אותה, ולכן היא תקועה. הנהלת החברה התנגדה להפרטה, והכינה תוכנית התייעלות במנותק מהרפורמה, אבל העובדים טירפדו גם אותה. ב-2008 התחייבה הנהלת החברה להגיע להסכם עם העובדים על הרפורמה "עד ראש השנה". השאלה רק באיזו שנה זה יקרה. 

הסלוגן של נתניהו: "חברת החשמל היא ספינת דגל? היא משחתת, היא ה'ביסמרק' שלנו. אנחנו נרדוף אחריה ונתפוש אותה". ימים יגידו.