אגדתא 4: המלצות השופטים
אנחנו על קו הגמר, ושלב ההצבעה של תחרות "אגדתא 4" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון בעיצומו. שופטי התחרות - חיים באר, מירה מגן וחוה דיבון - מגלים איזה סיפור אהבו במיוחד
הסיפורים שעלו לגמר:
חיים באר: "נס חנוכה"
מה שמשך את ליבי ועורר את סקרנותי בסיפור, הוא הניסיון לתאר מה עובר על אדם שעבר חוויה
טראומטית לאורך זמן. השאלה שעומדת בלב הסיפור היא מה קורה לפצע אחרי שהוא מגליד והופך לצלקת? איך בעצם ההתעוררות, הנגיעה בפצע, משפיעה על האדם?
הגיבור האמיתי של הסיפור הזה הוא הזמן. יכולת ההשלמה עם ההיסטוריה שלך. זהו סיפור מורכב. לא רק על אירוע השריפה עצמו. האירוע הוא רמץ. האם במהלך השנים הוא כבה או ממשיך לבעור? הסיפור הזה מעניין גם ברמה הטיפולית, איך אדם לומד לחיות עם טראומה, איך מטפלים, מה מציף זיכרונות.
מידת האיפוק שהכותב מגלה ויכולת השליטה שלו הרשימו אותי. הוא לא נותן לזיכרון להציף אותו, אלא בונה אותו לאט-לאט. הכותב יצר תחושה של אוטנטיות ספרותית ואמנותית. אתה מאמין לא לעובדות - אלא שזו החוויה שהכותב חש, גם אם לא חווה את האירוע על בשרו.
בהרבה מהסיפורים הרגשתי שמשום שהכותבים הם בני בית בארון הספרים היהודי, במקום לשלוט בטקסטים, הטקסטים שולטים בהם. הריטואלים, בית הכנסת, כל אלה משתלטים על הכתיבה שלהם. בסיפור הזה הרגשתי אחרת. הקול של האישה, אילנה, מייצג את הביטחון ואת האמונה. האמונה צריכה להיות מוצנעת. היינה גרץ אמר שכאשר כותבים היסטוריה, אסור לכתוב על יד האלוהים אלא על אצבע האלוהים, על מה שסמוי. בסיפור הגיבור לא מאמין בניסים. ואכן אין בעל הנס מכיר בנִסו. הנס הוא כוחה של הידידות, של האהבה והקשר.
חווה דיבון: "דוד שלהם"
"דוד שלהם" מספר בעדינות ובחוכמה סיפור כואב ונוגע ללב. הוא משכיל לשמר את נקודת הראות של הילד, עם הכאב והפיקחון של עולם המבוגרים. הוא מאפשר נחמה ואמונה, הוא מעניק כוח לתפילה היוצאת מן הלב, ובסופו הוא עוד מעלה חיוך על השפתיים. מה עוד צריך?
מירה מגן: "הסיפור על שמעון"
"הסיפור על שמעון" הוא סיפור קצר, אפילו קצר מאוד, שמצליח להעמיד תמונת עולם מורכבת ושלמה. מסופר בגוף ראשון מפיו של אדם היוצא מביתו בליל חורף גשום, ומקווה שהרוח והגשם יהיו לו השראה, יחוללו בו את תהליך היצירה, והוא ישוב לביתו ויכתוב. בדרכו הוא פוגש את שמעון, הומלס היושב על ספסל בגשם וחוסה תחת מטרייה. שמעון ההומלס בודה מליבו את סיפור חייו, מקרין שלווה מדומה, ומוליך שולל את המספר שלמחרת היום מוצא אותו מת על הספסל.
המספר שיצא לגשם לספוג התרגשויות שיוליכוהו ליצירה, החמיץ בעצם את הסיפור האמיתי, את הנגיעה הממשית בחיים. דווקא שמעון, חסר הבית, הוא שמצליח לספר סיפור, בעוד שהשומע שמשתוקק לכתוב סיפור נכשל. המספר שיצא אל חומרי הגלם של החיים, גשם ורוח, וקיווה לספוג את רמזיהם וליצור - לא ראה שמתחת לאפו מתרחשים החיים האמיתיים, ולא השגיח באומללותם העירומה. נהייתו אל היצירה האומנותית התחרתה בחיים כפשוטם, ומנעה ממנו הושטת יד למוכה גורל.
ההתחברות לנושא היהודי היא בעיקר באמצעות הלשון. הסיפור מסופר בעברית ישראלית ומתובל
בעברית יהודית, לשון שיש בה הדהוד לארון הספרים היהודי, לדוגמה: "אימת מעגלו של חוני", "הקורא לכול צינוריך", "מעבר לנהר" ועוד. נראה לי ששיבוצים לשוניים אלה ואחרים טבעיים לטקסט ולמי שהעברית היהודית הינה משאב זמין בעולמו התרבותי.
- מזדהים עם השופטים? העדפתם סיפורים אחרים? טקבקו.
לפנייה לכתב/ת 
