הקמפיין בבירה: נגד הדרת נשים או נגד חרדים?

ירושלים במלחמה. העיר שחוברה לה יחדיו לא יכולה להיות יותר מחולקת בימים אלו. מה שהחל כיוזמות חרדיות מוקצנות, גרר תגובת נגד קיצונית בדרכה, ונדמה ששני הצדדים איבדו מזמן את הפרופורציות ואת הכפפות. על כל "התגרות", בצד השני יגיבו מיד עם "תג מחיר" מוכן מראש.  

כשהחרדים הקיצונים תולשים בחדוות מצווה כל פרסומת עם צל צילה של בת חווה, מרעיהם מארגנים שירת נשים "דווקאית" ברחובה של עיר. וכשאלה מכסים בגרפיטי את חלונות מרכז ז'רר בכר, מתנגדיהם פותחים את הווילונות לרווחה כדי שכל עובר יהנה כראוי מכל פלייה ורלווה בטייץ צמוד של הרקדנית התורנית.

כך, הענייניים המתחממים בבירה הפכו ללוחמה לא-תרבותית בשטח בנוי. מה שהתחיל בכוונה טובה של תושביה השפויים של ירושלים, ובכללם דתיים וחרדים, לקיים חיים נורמטיביים בעיר, עשוי להסתיים בהרבה מאוד טעם רע. הקש ששבר מבחינתי את גב הגמל הייתה הצעה שהשמיעה באוזני אחת מפעילות המאבק, בחורה נלהבת, שהעלתה רעיון עוועים לארגן תהלוכת נשים במיני ב"מאה שערים". לזה, תסלחו לי אנשי המאבק, כבר לא יכולתי להתחבר, אפילו לא להבין.

נגד ההקצנה או נגד החרדים?

נראה כי הנאבקים בהדרת נשים ויתרו על האמירה לטובת עשייה שאין בה ממש, חוץ ממיליטנטיות. הארומה שנודפת מהקרב הזה פחות נוגעת למקומן של הנשים ויותר לפעילות אנטי-חרדית: מופע שירת נשים אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה התרסה הצהרתית, מחול בסטודיו המרכז העיר יוצר תחושה של אנטי-דתיות בכוריאוגרפיה

משובחת, ושלטי חוצות תמימים לתרומת איברים מכשירים על הדרך פרסומים בוטים וסקסיסטיים.

פתאום, בקמפיין החילוני נגד אותם מטורפים שהקדושה עלתה להם לראש לא ברורה השאלה הבסיסית - על מה בדיוק נלחמים פה? למען חיים משותפים בשלום ובשלווה, או על שלילת קבוצה גדולה ומכובדת מתושבי ירושלים? האם מישהו בכלל שם לב לעובדה שפעילות לגיטימית לחיזוק ה"ביחד" של כל תושבי ירושלים, הפכה למערך אנטי-חרדי לוחמני?

את השאלה הזו שואלים בימים אלה ירושלמים רבים, שהמאבק במתכונתו החדשה מבאיש בעיניהם את ריחן של מטרותיו הנעלות. מרוב אמוציות אנטי-דוסיות כבר לא רואים מנהיגיו שיש כאן גלישה מסוכנת למקומות לא ראויים, משפילים ומבזים. מחנה המתונים אינו מצליח למצוא את עצמו בשום צד של המתרס.

הרוב השקט רוצה שקט תעשייתי מקרבות צבועים בזעם. אם "תנועות המרי" הירושלמיות לא יתעוררו, והפעם באמת. הם ימצאו את עצמם יום אחד נלחמים על מרחב ציבורי שאף איש או אישה לא רוצים להיות בו.

ההצגה חייבת להימשך, אבל אחרת

ההופעות החילוניות בבירה צריכות וחייבות להימשך - אך לא כפעולת נגד, אלא כתהליך טבעי של קיום אורח חיים תרבותי

בעיר. אפשר לוותר בכיף על סממנים של תעמולה, נקמנות אווילית, או על "אפו וחמתו", של ציבור כזה או אחר לטובת דיבור אחר. במקום התססה והוקעה, על הקמפיין להתמקד בפן חיובי של סובלנות וכבוד.

אם עתיד העיר חשוב לכם, הפעילים, כדאי לא לחפף, להתאמץ ולמצוא את המכנה המשותף שמאחד בין כל הצדדים המתונים בעיר, ובכללם גם במגזר החרדי. והוא קיים שם, מתחת לפני השטח, מכוסה בשכבות של אמוציות והזנחה. בידכם האפשרות ולבחור תחת השיח הקשה והדורסני, בפעילויות לחיזוק הדו-קיום. בכל זאת, "עיר שחוברה לה יחדיו" לא כדאי לפרק.