החינוך שלנו צנוע מדי
בעידן שבו הנוער חשוף לאינטרנט, טלוויזיה וקולנוע - לא ברור כיצד מקפידה מערכת החינוך הדתית להתעלם לחלוטין מחינוך מיני בסטנדרטים של צניעות, המתאימים למגזר. הכל מתחיל בצנזורה שאנחנו מטילים על חלקים שלמים מהתורה
השבוע העברתי שיחה לכיתה י"ב באחת האולפנות בארץ. את הדיון פתחתי בשאלה הנועזת מעט: "כיצד התברר לכל אחת סוד הבריאה?" או במילים פשוטות יותר: "מי הסביר לכן כיצד באים ילדים לעולם?" הכיתה הייתה מגוונת מאוד מבחינה דתית, אך התשובה הייתה משותפת לכולן. למעט שתי בנות (מתוך למעלה משלושים) – הודו כולן כי קיבלו את המידע שלהן ממקורות "אמינים" כגון טלוויזיה, אינטרנט או חברות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אודה שהייתי מופתעת. חשבתי כי חיזוק המודעות לעניין בדור האחרון, גרם לתיקון ולגישה נכונה יותר לנושא מצד הורים ומחנכות. כיצד ייתכן כי הבנות לא קיבלו מעולם הדרכה ברורה וראויה בנושא שהוא בעל משמעות כה גדולה לכל המשך חייהן? ואני לא מתכוונת להדרכה מן הסוג שראוי להעניק לכלות, אלא למתן הסבר ראשוני מסודר, בצורה בוגרת ונקייה, מתוך התייחסות תורנית ומקצועית - וכחלק מבניין השקפת עולם בריאה וראשונית לנושא.
התחמקות מגזרית
הדילמה ברורה: מצד אחד יש לנו רצון לשמור על התום והטוהר של ילדינו ככל הניתן, ומצד שני קיימת הכרה
כי מציאות החיים הסובבת אותנו מורכבת, וחובה עלינו לתת לילדינו כלים כדי להתמודד עמה. אף אחת מאתנו אינה פטורה ממתן דעתה לסוגיה זו.
הרוב המוחלט של ילדינו ותלמידינו חווים התמודדויות והתלבטויות בעניין, בין אם הם גדלים בחברה נפרדת, ובין לאו; בין אם הם צופים בטלוויזיה או חשופים לאינטרנט, ובין אם הם גדלים בבתים הנקיים מתרבות זו. אל לנו כמחנכים וכהורים להתחמק ממנה.
אנחנו - ההורים והמחנכים - משקיעים כל כך הרבה בחינוך בנושאים שונים וחשובים, כלליים ותורניים כאחד: היחס לארץ ישראל, צניעות הלבוש, אזרחות טובה, גישה נכונה לכסף, לימוד תורה, בניין מידות וכיוצא באלה. אז איך ייתכן כי בנושא משמעותי ומהותי כל כך, קיימת כמעט התעלמות – למעט חריגים.
אז איך מתמודדים?
עלינו לדעת כי הכל מתחיל ביחס שלנו עצמנו לנושא. אם גישתנו כאנשים בוגרים תהיה בריאה, ייקל עלינו להעביר את הדברים הלאה. אך אם לנו, כאנשים בוגרים, יש מחסום או קושי כזה או אחר עם העניין – לא נוכל לעשות את תפקידנו החינוכי.
שנית, נדמה כי אנו עושים עוול בלימוד התורה שלנו. לא ייתכן כי ה' יתברך הכניס בתורה לא מעט עניינים שאנחנו מחליטים לצנזר. הרי ספר בראשית בעצמו מעלה בפנינו לא מעט סיפורים הנוגעים בעניין: בנות לוט ומעשיהן, מעשה דינה, תמר ויהודה, יוסף ואשת פוטיפר ועוד כהנה וכהנה דוגמאות, הנקראות בבית הכנסת מידי שבת בקול רם, ובנוכחות כלל המתפללים.
במקום לדון בעניינים אלה בפשטות במסגרת דבר תורה על שולחן השבת, או במסגרת שיעור פרשת שבוע בכיתה - אנחנו מדלגים במבוכה, מסננים ורצים הלאה, תוך שאנו מותירים את הבנות לקבל את חינוכן מהסרטים האחרונים שיצאו לאקרנים.
חינוך מיני פרוץ או טהור?
ילדינו חשופים בלי סוף לעולם שלם השקוע במיניות ובפריצות. עולם שדן, מדבר ומציג את הנושא בכל פרסומת,
סרט או אתר אינטרנט, ואילו מקורות המידע הטהורים, המתייחסים לעניין מתוך אמירה אלוקית - אינם ניצבים כלל לנגד עיניהם! הם כמעט לא יודעים שהתורה מתייחסת לנושאים הללו, שחז"ל עסקו בהם בפתיחות, באופן ברור ומפורש - אם כי בצניעות, ובוודאי שלא ברור להם כי במקביל למקורות התורניים, ניתן לשאוב ידע מהדמויות הבוגרות והמשמעותיות המקיפות אותם.
אם נפעל נכון בכיוון זה; אם סוגיות מהפרשה הדנות גם בנושאים אלה יקבלו מקום לשיח על שולחן השבת כבר מהגיל הצעיר – בצניעות ובשפה הראויה, יבינו ילדינו כי יש לדבר מקום ראוי בעולם, ולא רק כמציצנות או כסטייה, חלילה. כאן המקום לציין את פעולתו הנמרצת של מנהל החמ"ד בנושא בתוכניות שונות, הראויות כולן לשבח גדול, אך כאמור המלאכה עוד מרובה.
- הכותבת היא מחנכת, בוגרת מכללת "אורות", יועצת הלכה ומדריכת כלות. המאמר המלא יפורסם בעלון "בעין חינוכית", בהוצאת "אורות ישראל".
לפנייה לכתב/ת 
