מה הבעיה של חז"ל עם הומוסקסואלים?

רשימות של איסורי מין

בשתי פרשות השבוע שלנו "אחרי מות" ו"קדושים" נמצאות רשימות של איסורי מין מסוגים שונים: איסורים על קיום יחסי מין בגלל קרבת משפחה, בגלל שהאשה קשורה לגבר אחר, בגלל טומאת נידה או בגלל... משהו אחר שלא נופל בקטגוריות האלה.

מי מתעניין במשכבי זכר?

אחד האיסורים המיניים שאינו נופל בקטגוריות הנ"ל וחוזר בשתי הרשימות הוא האיסור על "משכב זכר". כך מתואר האיסור בפרשת "אחרי מות" (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" ובפרשת "קדושים" הנוסח הוא (ויקרא פרק כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם".

• מה, עוד לא עשיתם לייק לפייסבוק של ynet יהדות?!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע
• ואם לא הייתה מדינה יהודית/ חמישה תסריטים בידיוניים
• מדינה בלי ערך/ איה קרמרמן
  

בימינו, וכתגובת נגד לפתיחות ביחס להומוסקסואליות, אנו מוצאים בחוגים דתיים שמרניים עיסוק נרחב, אובססיבי ממש, בהתנגדות לקיום יחסי מין הומוסקסואליים. לעומת האובססיה החרדית, מעניין לראות שחז"ל כמעט לא עסקו בשני פסוקים אלה. פה ושם יש מדרש או דיון הלכתי בנושא, וזה הכל.

אני לא מוצאת בספרות חז"ל לסוגיה ולדורותיה התרגשות גדולה מקיום יחסי מין בין גברים. אין מסכת שמוקדשת לכך ואין כמעט סוגיות שלמות ומפותחות בנושא. מבחינתם זה לא ממש נושא. ולא שהם לא הכירו את האפשרות הזו, הם חיו (בחלקם) במרחבי העולם היווני ובעיקר הרומי, והם גם לא נמנעים מעיסוק בסוגיה הזו, אלא שאני לא מוצאת איזו סערה גדולה בעניין, איזה להט הלכתי או אגדי. כנראה שכמו בעניינים רבים גם הלכה היא עניין של גיאוגרפיה.

"ישכב את זכר משכבי אשה"

נתבונן בנוסח המעניין של הפסוקים העוסקים ב"איסור משכב זכר". בשני הפסוקים האיסור הוא לשכב עם זכר "משכבי אשה". נאמנים לתורת הסדר ואובססיית המיונים של העולם הכוהני, אפשר להניח שהאיסור על משכבי זכר נולד מאותו מקום ממנו נולדו חוקי הכלאיים למיניהם, רבים מחוקי העריות והמאכלות האסורים (בוודאי לשיטתה של מרי דאגלס).

מנוסח החוק נלמד שהבעיה באיסור על משכב זכר הוא הבלבול שיוצרים יחסי מין אלה בין החלוקות המקובלות של "זכר" ו"נקבה". זיהוי הנקבה (כשמה) עם הנבעלוּת והנחדרוּת, וזיהוי הזכר עם הבעילה וחדירה. ומכאן – זיהוי הגבר עם השליטה והעליונות, וזיהוי האשה עם הכניעה והנחיתות. לגבר אסור להפוך גבר אחר לנקבה, זו משמעות החוק.

חדירה וחרדה – בלבול התפקידים המיניים באגדה תלמודית

במעט שהותירו אחריהם חכמי התלמוד בסוגיה זו של "משכב זכר" נמצא מדרש מעניין על אודות ההתנהגות המינית של פרעה. ממדרש זה נלמד שגם חכמי התלמוד רואים משכב זכר כבעייתי רק כיוון שהוא משפיל את מעמדם של הגברים והופך את חלקם ל"נשים" (מדרש תנחומא, בובר, וארא ח): "ראה נתתיך אלהים לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא: לפי שעשה את עצמו (פרעה ל)אלוה, הודיעו שאינו כלום בעולם, הריני עשה אותך עליו אלהים... ופרעה עשה עצמו אלוה ונבעל כנשים, שנאמר הנני נותן את פרעה הפרע מלך מצרים (ירמיה מד ל). מהו הפרע? שפערו לאחריו, הוא פרעה שהיה זכר ונעשה נקבה".

לא מדרש עדין במיוחד, ובכל זאת מדרש, והוא מופיע כמה פעמים בספרות חז"ל. לשיטת הדרשן הבעיה במשכבי זכר היא בבלבול הסדר הטוב ובפגיעה במעמד הגברי. הפיכתם של גברים לנבעלים ולא לבועלים, ועל כן לנקבות. העונש של פרעה לא היה בעצם קיום יחסי מין עם גברים, אלא בכך שהוא נבעל ולא בעל, באקט המיני הוא נוהל כאשה וללא ניהל כגבר. מצב הפוך, מן הסתם, לא היה ראוי לגנאי בעיניי הדרשן.

ואם לא די לנו בכך, הנה דיון הלכתי המבהיר את אותה הנקודה (בבלי סנהדרין נד ב): "(מהפסוקים שראינו) למדנו אזהרה לשוכב (עם גבר). אזהרה לנשכב מניין? תלמוד לומר (דברים כ"ג) "לא יהיה קדש מבני ישראל".

לא אכנס לפרטי הדברים, רק אציין שבדיון הקצר שלפנינו עולה האבחנה הקריטית לשיטתם בין "שוכב" ל"נשכב". השאלה ההלכתית העולה כאן, שהיא תוצר של האבחנה בין מעמד "שוכב" למעמד "נשכב", היא מדוע שני הפסוקים העוסקים במשכב זכר מתייחסים לאיסור על הבועל ולא על הנבעל.

הפסוק האוסר על הזכרים מבני ישראל לעסוק בזנות (להיות קדשים) הוא, לשיטת דרשן זה, אזהרה הלכתית לגבר שלא ייבעל. הנה, גבר שנבעל הוא זונה וגבר שבועל הוא אדון, וחזרה תפיסת העולם למקומה המסודר: העולם מחולק ל"מעמד שוכב" ו"מעמד נשכב". הסדר הנכון קובע שנשים שייכות ל"מעמד הנשכב" וגברים ל"מעמד השוכב". האיסור על קיום יחסי מין בין גברים מקורו בפחד מפני איבוד הסדר הזה, שמשמעותו גם השפלתם של הגברים.

ומה בדבר הטענות המקובלות?

היום מקובל להשתמש בטענות כמו-אבולוציוניות בדיונים המתנגדים להומוסקסואליות. אומרים שזה נגד הדחף להפרות את בני המין השני ולהתרבות בעולם, ושהומוסקסואליות היא תקלה אבולוציונית. אחרים מדברים על מחלה, או למצער על קושי נפשי שמקורו במודלים הוריים בעיתיים (איך לא...), ויש כאלה שמדברים על פגיעה בערכי המשפחה.

טענות מעניינות בוודאי, אלא שיש לזכור שאף לא אחת מהן מצוינת בתורה או בספרות חז"ל. התורה מדברת רק על חרדת הסירוס, על הפחד להפוך גבר לאשה. שום עניין אחר אינו עניינה, שום טרדה אחרת לא עולה בדעתה. האיש יושפל ויורד למעלת אישה. זו הדאגה ואין בלתה. ואם לא השתכנעתם, נסו לחשוב למה אין בתורה איסור על קיום יחסי מין בין שתי נשים.

ובחברה שבה חדירה אינה השפלה, ואשה אינה נחותה מגבר

אין שום סיבה (ועל כן יש איסור) להנציח חוק שפוגע פגיעה עמוקה כל-כך בנשמתם של בני אדם רבים כל כך. נפרש מחדש את החוק ונאמר: האיסור לשכב עם גבר משכבי אשה, הוא האיסור להשפיל מישהו, גבר או אשה, בזמן קיום יחסי מין. האיסור הוא לפגוע בצלם אנוש ולהפכו לנחות.

אבל חדירה או נחדרוּת, גבריות ונשיות – מה לכל אלה ולהשפלה?! תודה לאל ולמהפכות החברתיות, נשתנו הקטגוריות המעמדיות ועמן צרכים להדרש מחדש גם פסוקים אלה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

למרבה החרפה, הרב חיים דרוקמן קיבל "פרס ישראל", ואני מנסה לעשות מאזן ביניים ולהבין מה יצא לנו מהנסיון החברתי-דתי לעצור את זה:

א. הודות למסע הזה, הסיפורים של הרב קופולוביץ והרב אלון עלו שוב על סדר היום של כולנו, ומי שצריך לדעת כבר יודע שאנו נעשה כל

מה שביכולתנו (ויכולתו של הציבור האחראי היום לא קטנה) כדי  שתלונות על פגיעות מיניות לא יושתקו ולא ירוככו.

ב. זה אמנם קרה בצורה מעוותת, אבל העלאת הסיפורים הקשים מן המחסן אל הסלון, העלתה שוב את הדיון בהומוסקסואליות ואת ההבנה שנטיות מניות אינן עניין מגזרי, ומי שלא מתמודד עם נטיותיו בבריאות, יתמודד עמן בחולי.

ג. המסע הזה לא היה מסע של קבוצות שוליים. אל בוגרי ישיבת "נתיב מאיר" חברו נשות "קולך", על העצומה חתמו רב(נ)ים וטובים, עסקנו בו בהרחבה כאן ועסקו בו גם בשאר כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל. פרס ישראל שקיבל הרב דרוקמן הוא מרופט ומלא רבב. על הרב דרוקמן עברו ימים מאוד לא שקטים, וכיום כל מי שנותן ומקבל פרסים במדינה הזו יודע שזה לא רק מכוער לחפות על עברייני מין, זה גם לא ממש משתלם.

שבת שלום.