אחרי 25 שנה: טסה לפגוש את המתנדב שאהבה

כל כך קיוויתי שהוא יאחר. לפחות ב-20 דקות. שאספיק להחליף את הבגדים שבהם הסתובבתי כל היום מפגישה לפגישה. אולי אפילו לטשטש עם טיפונת מייק-אפ את הקמטים האלה, הדקיקים, שהתיישבו לי בין האף לפה מתישהו בין הצבא לאוניברסיטה, בין הנישואים למשכנתא, בין לידה להנקה. הוא הרי אמר שיש לו שעה וחצי נהיגה מהבית אלי, אז מה זה כבר 20 דקות.

עוד על אהבה בערוץ התיירות:

• אדינבורו, אהובתי: מסע אחר אהבה כפולה  
•  ט"ו באב בין הכרמים: זיווג של טבע ואהבה
• ניחוח האהבה: סיור רומנטי במפעל ביוב בניו יורק
  

ביני לביני, ברכבת התחתית בחזרה למלון, התמקחתי מיקוח קטנטן כזה, של פשרה מול פשרה: "שיאחר רק ברבע שעה. אז לא אחליף בגדים, רק נעליים. או לפחות בעשר דקות. להסתרק, נו. או אפילו רק בחמש, שאספיק לרחוץ פנים, לשטוף מעלי עייפות, חשש, כמיהה. למחוק, ולו לרגע, 25 שנים".

אחר כך עיקמתי את האף מול השעון, ואמרתי לעצמי: "נו, באמת, תירגעי. אפשר לחשוב מה זו הפגישה הזו. תראי ממה את עושה עניין. אשה בגילך".

ואז הגיעו המתנדבים

בת 17 הייתי, ולא ידעתי כלום. לא במליצה, באמת. החיים שלי עד אז היו הגרסה הישראלית לחיי איימיש: ילדות בקיבוץ קטן ומרוחק בצפון, כזה שעיר הפלך שלו היא בקושי שלושה רחובות מסביב לשני דוכני פלאפל ופיצרייה אחת. קיבוץ שיש בו הרבה ערכים ומעט חום. הרבה ביקורת ומעט סליחה. הרבה חלומות ומעט - מעט מדי – מימוש.

היינו סגורים ומסוגרים בינינו לבין עצמנו, גדלים יחד, כמו קוצים שלובים, בלינה המשותפת. צפוף. ספרטני. חם מדי בקיץ, קר מדי בחורף. ילדי שמש, למי שראה את הסרט.

ואז הם הגיעו: המתנדבים. מדנמרק, משבדיה ומגרמניה, אבל בעיקר מאנגליה. חבורה צוהלת ורעשנית של בני 20-19 שברחו מהשעמום והערפל בלונדון ומנצ'סטר, ובאו לתפוס שמש ובנות בישראל.

לחבורה הראשונה לא התחברתי. הסתכלתי עליהם מרחוק. הם שתו ועישנו ושתו עוד קצת, וצחקו המון, ותוך שבועיים-שלושה של עבודה במטעי הבננות כבר היו שריריים ושזופים בצדדים של הקעקוע. הגיאוגרפיה כבר עשתה את כל השאר: מגורי התיכון היו מתחם בודד בכניסה לקיבוץ. מתחת למגורים רבץ כביש. מתחת לכביש רבצו המתנדבים בקרוואנים שלהם. בני הקיבוץ לא יכלו לעמוד בפני ההילה החו"לניקית שלהם, בפני המוסיקה, האלכוהול, האנגלית. לאט לאט מצאתי את עצמי מתקרבת: בהתחלה בביישנות, אחר כך בקצת פחות. אבל משהו בי שמר מרחק. הייתי ילדה טובה מדי.

באו לתפוס שמש בישראל. מתנדבים משבדיה בקיבוץ (צילום: גיל אליהו)

לילות שלמים מחובקים מתחת לשמיכות

הוא הגיע בקבוצה השנייה של האנגלים. אי אפשר היה לפספס אותו, ולא רק בגלל הגובה, המבנה והפנים היפות של שחקן קולנוע, שסביבן רקדו תלתלים כמו שבשנות ה-80 עשו בלי לחשוב שמדובר בפשע. הוא היה אחר, והאחרוּת שלו משכה את האחרוּת שלי כמו מגנט.

עוד כתבות בערוץ התיירות:

• הכסף לטיול אבד והושב: רגע של זהב במקדוניה
• ביבי טורס: נתניהו ימליץ לעולם לטייל בישראל
• טיסת ניסוי: מגרמניה לישראל בתוך מסוק
  
  

למרות היופי הזוהר למרחוק שלו, הוא היה ביישן. דיבר בשקט, חייך מתחת לעיניים כחולות מושפלות. היה לו הומור עדין, אינטליגנטי, מתנצל. האנגלית שלו הייתה אחרת משל המתנדבים האחרים: עברו הרבה שנים עד שזיהיתי מה ההבדל בין מבטא קוקני למבטא של תלמידי פנימייה מחונכים. הוא היה מהסוג השני.

לא חשבתי שאני יכולה בכלל למשוך את תשומת הלב שלו. הבנות האחרות בגילי היו פתוחות יותר, יפות יותר, קוליות הרבה יותר. אבל המגנט משך אותי אליו, להתקרב, להתקרב, ופתאום, בלי שהבנתי איך זה קרה בכלל, נהיינו חברים.

אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך. כמה חודשים, אולי. אבל אני כן זוכרת שהוא הכיר לי את המוסיקה של דונובן, הסביר לי שירים של לאונרד כהן. אהב אותי ברכות ובתמימות ובעדינות שהיו מפתיעות בגוף הגדול והקצת מרושל הזה. נשאר איתי ער לילות שלמים, מחובקים מתחת לשמיכות הדקות, אי בודד בתוך מגורי המתנדבים, עד שהאור היה עולה וקורא לו לעבודה במטע.

פתאום, בלי שהבנתי איך, נהיינו חברים (צילומים: Shutterstock)

בגיל 17 אהבות הן בעלות תאריך תפוגה

אחרי כך וכך זמן, זה נגמר. הוא היה צריך לחזור לאנגליה. להירשם ללימודי משפטים, להיות עורך דין. זה מה שההורים שלו רצו. בכיתי לילה אחד והפסקתי. פחדתי - כמו שבנות 17 פוחדות - שזהו, לא תהיה לי עוד אהבה כזאת בחיים. במשך שנה בערך כתבתי לו מכתבים על אגרות אוויר כחולות, חוששת ששגיאות הכתיב שלי ייראו לו מגוחכות. הוא החזיר מכתבים ארוכים, פיוטיים, בכתב יד עגול. למכתבים לקח המון זמן לנסוע, המון זמן לחזור. שנינו ידענו ואהבנו לכתוב, אבל כנראה שבגיל 17 אהבות הן הכי בעלות תאריך תפוגה.

שנה אחר כך, סבתא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה לחוץ לארץ. לאנגליה. כשהגענו במקרה לעיר שבה הוא גר, מצאתי במסעדה ספר טלפונים כזה עבה, של פעם, וחיפשתי את שם המשפחה שלו. היו שבעה כאלה, ולא העזתי להתקשר.

בשנים שחלפו מאז תהיתי מה היה קורה אילו. אילו הוא היה נשאר בקיבוץ - והיו מתנדבים שנשארו. או אילו הייתי מוצאת אותו באנגליה. אילו הייתי מנסה ליצור קשר. אבל העולם של אז היה כל כך פחות נגיש, מרושת, מגוגל. הוא היה עולם של עולמות נפרדים.

בשנים שחלפו מאז תהיתי מה היה קורה אילו

גיל 40 הוא גיל טוב לחדש קשרים של פעם

עשיתי צבא. אוניברסיטה. התחתנתי. מצאתי עבודה. בנינו בית. ילדתי ילד ועוד אחד ועוד אחד. לא היה לי זמן לנוסטלגיה. נוסטלגיה זה לא משהו שעושים עם תינוקות. וגם לא עם פעוטות, וילדים, ומתבגרים.

קצת אחרי גיל 40 נכנס לחיי פייסבוק. גיל 40 הוא גיל טוב לחדש קשרים של פעם. להשתמש בחיים של אחרים כמו סרגל מדידה: שם היית, הנה את עכשיו. חיפשתי אנשים מהצבא, מהתנועה, מהקיבוץ - כאלה שאבדו מחיי בזמן. בין החיפושים פתאום קפץ לי השם שלו. בגיל 40 נהיינו שוב חברים. וירטואליים, אבל היי, מה זה העולם אם לא וירטואליה?!

התברר לי שהוא, כמוני, נשוי. אבא לשניים. לא עורך דין כמו שחשב, אבל מרצה לספרות. חי באזור כפרי, שעה וחצי מלונדון. הוא שלח לי במייל סיפור קצר שכתב על הימים בישראל. היו שם בננות. ערכים. אנשים שזיהיתי במעומעם. חיפשתי את עצמי, אבל לא הייתי שם.

פתאום מצאה עצמה בלונדון, מחפשת אחרי האהבה ההיא...

הוא חיכה ליד הקבלה בעיניים מחפשות

קצת אחר כך הזדמנה לי נסיעת עבודה ללונדון. שבועיים לפני - פרק זמן כמעט לא מכובד במונחים בריטיים - שלחתי לו הודעה שסיפרה על כך באגביות. הוא הציע מיד שניפגש. ביקש לברר את הלו"ז. מתי ואיפה ואיך. בלילה שלפני הנסיעה, חצי מתחרטת על כל העסק אבל אורזת בגדים שייראו כאילו לא באמת הזדקנתי - עוד שלח לי סמס לוודא שיש לי את הטלפון שלו.

קיוויתי שהוא יאחר בעשר דקות. או לפחות בחמש. או לפחות שלא יבחין בי כשאני חולפת על פני דלפק הקבלה, מבקשת להגיע לחדר רגע קודם. להחזיר את שיקול הדעת. את הפרופורציות. אחרי הכל, אשה בגילי.

אבל הוא חיכה ליד הקבלה בעיניים מחפשות, וחייך אלי מיד. הגובה נשאר, וגם העיניים. וגם הסרבול החינני כשהתחבקנו, נבוכים.

הוא לקח אותי למסעדה, וצחק שזו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים, ואני חשבתי על זה שאף פעם לא ראיתי אותו נוהג. או אוכל במסעדה. או לבוש בז'קט מחויט של מרצה. או משלם חשבון. התעוררתי מהמחשבות כשהוא שלף פתאום מהארנק תמונות שלי מאז: בת 17 צוחקת שלא יודעת כלום. "איך בכלל בחרת בי אז", שאלתי אותו, והוא חייך: "חשבתי עד היום שאת בחרת בי".

הוא לקח אותי למסעדה, וצחק שזו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים

ניצולים מאירוע אהבה

אין לי מושג מה הגישו לנו במסעדה הלונדונית ההיא. מעל הצלחות שנותרו מלאות התנהלו שיחות מקבילות: האחת - שיחה של פה ואוזניים: איפה היינו. מה עשינו. לאן הלכנו. מה הבנו ולמדנו. ומתחת: שפה של עיניים. איפה אתה, שהיית אז, בתווי הפנים האלה. ואיפה אני, שהייתי אז, בתנועות הגוף, בחיוך. ואיפה שנינו: התנועות האגביות, הקומפוזיציה שכל זוג יוצר לרגע, סימפוניה חד-פעמית של תנועות שגורות, קבועות. איך יושבים שני אנשים אחרי 25 שנים וקולטים שאין להם מושג לאן נעלמו אלה שהם היו.

הייתי רוצה לספר שנשארנו בקשר. שחזרנו לשלוח אחד לשני מכתבים ארוכים, כמו ב"טוב בעד רוח הצפון" או משהו. הייתי רוצה כי זה סוף נורא יפה לסיפור. אבל בסיפורים יש הרבה יותר מדי דרמה בשביל לחיות אותם באמת; בטח אם יש לך ארץ ובעל ובית וילד ועוד אחד ועוד אחד.

ובאמת נפרדנו בחיבוק ובנשיקה מנומסת, ולמרות שהיה ממש נעים, לגמרי-לגמרי נעים, זה היה נעים של שני זרים, ששום דבר אחר חוץ מנוסטלגיה משותפת לא היה יכול להפגיש. שני אנשים זרים שנתלים כאן ועכשיו במה שהם היו פעם ואז - למרות שרק במקרה היו שם ביחד, כמו ניצולים מאירוע אסון. או אולי - ניצולים מאירוע אהבה. אנשים בגילנו.