טיסת ניסוי: מגרמניה לישראל בתוך מסוק
2,815 ק"מ ו-3 ימים טס אילן ארד ע"מ להביא לארץ מסוק שרכש בגרמניה. בדרך פגש נופים, גלשן אוויר ומזג אוויר קשה, בטיסה חוצת-הגבולות הראשונה של מסוק אזרחי מאירופה לישראל
המסוק מתוצרת חברת "רובינסון" האמריקנית. זהו מסוק חד-מנועי עם טווח טיסה מירבי של כ-330 מיילים ימיים, שהם כ-600 קילומטרים שאותם מסוגל המסוק לגמוא בשלוש שעות.
עוד בערוץ התיירות:
- שיהיה מקום לרגליים: מהו המושב הטוב במטוס? מחממים מנועים לקראת יורו 2012: כמה זה יעלה? הושג הסכם "שמיים פתוחים" בין ישראל ואירופה
טיסה ארוכה וממושכת מעל הים. אילן והמסוק (צילומים: אילן ארד)
מבט על מפת אירופה והמזרח התיכון, מראה שמיוון לארץ עוברים נתיבי הטיסה מעל אגן הים התיכון המזרחי. כלומר, טיסה ארוכה וממושכת מעל הים. קו ישר מגרמניה לישראל חוצה את רכס האלפים ומעורר תהיות: האם המסוק מסוגל לחצות את ההרים האלו? גובה, בעיות מזג אוויר, רוחות, ראוּת. ובכן, זה נראה בעייתי, ואני מתכנן נתיב שיעקוף את האלפים ממערב. מפרנקפורט דרום-מערבה לצרפת עד הים התיכון, פנייה מזרחה וטיסה לאורך חופי הריביירה הצרפתית, מונקו, איטליה ומשם ליוון.
הנתיב המתוכנן: מפרנקפורט בגרמניה, לאינסברוק באוסטריה, חציית האלפים, הקצה הצפון מזרחי של איטליה, סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, וחציית הבלקנים לסלוניקי ביוון, טיסה למיקונוס, רודוס, פאפוס בקפריסין וקטע סופי לכיוון חיפה. סך הכל 1,750 מיילים (2,815 ק"מ) שיבוצעו בשלושה ימי טיסה.
לוחץ סטרטר, ומחוגי המחוונים מתעוררים לחיים
נפגשים בפרנקפורט ערב הטיסה, בירות בבר של המלון והולכים לישון. אני לא מצליח להירדם. דפיקות לב, הזעה והתרגשות. קמים בבוקר, בדיקת מזג האוויר מראה ששקע עם חזית קרה מלווה ברוחות עזות, סופות רעמים וברד נמצאת בלונדון ויגיע לאיזור תוך כמה שעות. צריך להזדרז כדי לחצות את האלפים במזג אוויר סביר.
אני מתיישר בגובה 500 רגל מעל השדות החקלאים. חולפים את שדה התעופה הבינלאומי של פרנקפורט, העיניים מתפקעות מהירוק, סגול וצהוב של פריחת אביב. קילומטרים של קרקע צבעונית נבלעים מתחתינו. לאחר כשעה חולפים על פני מינכן, באופק, בכיוון דרום, פסגות האלפים המחודדות.
העיניים מתפקעות מהירוק של פריחת אביב. מעל העיר נירנברג
במרחק של כ-300 מטר ממני, אני מזהה גלשן אוויר
חציית הגבול לאוסטריה. הנוף מתחלף בחדות, קניונים עמוקים ותלולים ופסגות הרים מושלגות, אני מבקש מהבקרה לטפס לגובה ומקבל דיווח ששדה התעופה אינסברוק עמוס ונצטרך להמתין כ-20 דקות לכניסה. אני מחליט לטוס לשדה החלופי הנקרא "צל אם זה" הממוקם 40 מייל דרום-מזרחה. עוקף את אינסברוק ומבצע נחיתה ראשונה במסע לתידלוק.
"צל אם זה" הוא שדה תעופה קטן וציורי באלפים האוסטריים, מתדלקים וממריאים דרומה. ההרים מתרוממים לגובה של 8,500 רגל ואני מטפס ל-9,000 רגל. האזור הזה של האלפים הוא מרחב אווירי לא מבוקר והתנועה כאן על אחריות הטייס. אין לי כרגע קשר עם אף יחידת בקרה אווירית, מצב מוזר למי שרגיל לטוס בישראל ולהיות בקשר מתמיד עם הבקרה. ההרים הגבוהים והמחודדים סוגרים עלינו מכל הצדדים ואני מטפס לגובה 10,000 רגל כדי לנסות ליצור קשר עם יחידת בקרה כלשהי.
תוך כדי טיפוס אני מבחין פתאום בצד ימין בבד כתום וגדול. אני מטֵה את המסוק בחדות שמאלה ומזהה גלשן אוויר בגובה 9,700 רגל (כ-3 ק"מ) במרחק של כ-300 מטר ממני. הבחור מסמן שהכל בסדר. אני מרים את הבוהן כלפי מעלה לסימן "או-קיי" מנופף שלום וממשיך דרום-מזרחה לכיוון האלפים האיטלקים. איך הוא הצליח להגיע לגובה הזה? שיהיה בריא...
ההרים מתרוממים לגובה של 8,500 רגל. מעל לאלפים האוסטריים
"עכו למתקדמים"
אני ממשיך לכיוון 150 בגובה 10,000 רגל, עוד כ-7 דקות טיסה. בניגוד למטוסים, מסוק הטס בגובה רב צריך להאט את מהירותו בצורה משמעותית עקב בעייה אווירודינמית הקרויה "הזדקרות להב חוזר" - תופעה מסוכנת המחייבת את הטייס להאט את מהירותו על-פי טבלה מיוחדת בספר המסוק. אני מאט מהירות ל-80 קשר ואנחנו מזדחלים לכיוון הגבול האיטלקי.
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
בוקר היום השני. מתדלקים, ומתכוננים להמראה לסקופיה מקדוניה ובהמשך לסלוניקי ביוון. טלפון לסלוניקי מגלה תקלה. אין דלק למסוקים בסלוניקי.
אני מנסה לבדוק הגעה ישירות לאתונה. רחוק מדי. גם מסקופיה לאתונה לא נצליח להגיע. בודק את הכיוון והמרחק לקורפו. 250 מיילים ועוד 270 מיילים לאתונה. בתיכנון זה בסדר, רק שלא תתחלף הרוח ואז אהיה בבעיה. ממריאים לקורפו הפעם כבר עם חגורות הצלה עלינו בגלל הטיסה העתידית מעל הים.
מחפשים נק' נחיתה ביוון. אתונה מבעד למסוק
נשארו "רק" עוד 110 מיילים
נתיב הטיסה לקורפו עובר מעל מונטנגרו ובהמשך מעל אלבניה. בחציית הגבול לאלבניה משתנה הנוף בחדות. אלבניה נראית כמו מדינה מלפני 400 שנה. כבישים כמעט ואין לא רואים מכוניות והכפרים נראים פרימיטיביים ואפורים. אני חולף מעל איכרים עם עגלות וסוסים מקרטעים על דרכי עפר צרות. חופי אגם גדול ויפה נטושים ושוממים ולא נראה שיש תיירות כלשהי במקומות המדהימים האלו. אין שדות תעופה, מפעלים, מלונות, כבישים, שום סממן מערבי טיפוסי. דיכאון.
ממריאים לרודוס. רואים רק ים. כמות האיים הרבה בסביבת אתונה הולכת ופוחתת. האופק מוסתר בשכבת אובך, וקשה להבחין בין הים לשמים. אובדן האופק מקשה על שמירת נתוני הטיסה בראייה ואני מתרכז בהטסת המסוק בעזרת המכשירים. אני מציץ במכשיר הג'י.פי.אס. המשוכלל עם המפה הצבעונית ומתעודד לראות שנשארו לנו "רק" עוד 110 מיילים, כלומר עם רוח גב טובה, זה ייקח לנו קצת פחות משעה טיסה.
ערימת עננים גדולה נראית באופק, כמה עשרות מיילים לפנינו. אנחנו חולפים מתחת לבסיס הענן אולם גשם חזק ניתך על השמשה הקדמית ומוריד את היכולת לראות קדימה. אני נחלץ מהרחצה המאולצת כעבור מספר דקות, קורא לבקרת רודוס ומקבל אישור נחיתה, מזג האוויר נאה ואני נוגע בעדינות באספלט וחוזר לנשום באופן סדיר.
בשדה התעופה של רודוס. אוטוטו בבית...
מחר קטע הטיסה הקשה ביותר של המסע כולו
במלון ברודוס אני בודק מזג האוויר למחר ומקווה שלא יתפתחו ערפילי בוקר. מחר קטע הטיסה הקשה ביותר של המסע כולו. מרודוס לפאפוס. 250 מיילים של ים ללא שום יבשה או אפשרות נחיתה כלשהי במקרה של תקלה.
תידלוק ברודוס, המתדלק לא מוכן להאמין שאנחנו טסים לקפריסין ואחר כך לישראל. "לא ראיתי כאן אף פעם מסוק שהמריא מכאן לקפריסין", הוא אומר ולוחץ את ידי ופניו מודאגות כאילו אומר: "אני האחרון שראה אותך".
המראה. פקח המגדל נותן הוראות טיפוס, אני מפנה את המסוק מזרחה ומתיישר בגובה 3,000 רגל. למעט ריצת הספרות הדיגיטליות במכשיר הניווט הכל נראה סטטי לחלוטין. שעה וחצי אחר כך מתחילים להבחין באי קפריסין באופק, אני מותש מהמתח משחרר אנחת רווחה כאשר אנחנו טסים לאורך החוף הקפריסאי לכיוון פאפוס. אין כמו יבשה!!
פיסת שמיים בין רודוס לפאפוס, קפריסין
1,750 מייל עם חתיכת המתכת הזאת
המראה מפאפוס, קפריסין, לחיפה. 160 מיילים מעל הים נראים פתאום כלום אחרי המרחקים שעברנו בימים האחרונים. הבקר הישראלי מקבל אותנו בעליצות עם אנגלית במבטא קיבוצניקי, ואנחנו מנמיכים לכיוון חיפה. סוף סוף רואים קצת קוצים, עצי זית, אבק. זה כבר שלנו.
מסלול 16 של שדה התעופה חיפה לפניי, ואני מקבל אישור נחיתה. היד רועדת מהתרגשות ואני מקווה לא לפשל בנחיתה, כאשר אני מבחין בערימת המצלמות של החבר'ה מהרצליה שהגיעו לקבל את פנינו.
אני מרחף מעל האספלט, יד ימין אוחזת בסטיק ההיגוי, שתי הרגליים לוחצות על דוושות כיוון הזנב, תוך שיד שמאל מורידה את מנוף הקולקטיב ומנחיתה את מגלשי המסוק על הקרקע. מקווה שלא הבחינו בהתרגשות.
אני יוצא מהמסוק ויורד לאספלט כדי לדרוך שוב על קרקע מוצקה. מסתכל על המסוק המבהיק בשמש הישראלית ולא מאמין שהרגע סיימתי טיסה של 1,750 מייל עם חתיכת המתכת הזאת. אין ספק, כלי מופלא. לא הייתי מחליף אותו בשום כלי טיס אחר.
שוב על קרקע מוצקה. אילן ופול בשדה התעופה בהרצליה
לפנייה לכתב/ת 
