"רובוט ופרנק": יש עתיד גם לזקנים
הבמאי הצעיר ג'ייק שרייר יצר את סרטו "רובוט ופרנק" בתפר שבין ז'אנר המדע בדיוני לקומדיה. למרות המשאבים הצנועים שעמדו לרשותו, הוא הצליח ליצור דרמה מעניינת ונוגעת
"רובוט ופרנק" ("Robot & Frank") הוא סרט קטן, בז'אנר של סרטים גדולים. זה יתרונו אך זה גם חסרונו. בדרך כלל, סרטי מדע בדיוני מחייבים תקציבי ענק המאפשרים לעצב עולם שהוגדר מחדש באמצעות טכנולוגיה רדיקלית. כאן מדובר על סרט אינדי בתקציב זערורי, ובטכנולוגיה שלא ירחק היום ותגיע לעולמנו. אין כאן פרספקטיבה חברתית רחבה או עיסוק בסכנות האפוקליפטיות של הטכנולוגיה. העלילה המינורית עוסקת במערכת היחסים המתפתחת בין אדם זקן והרובוט המשרת אותו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מאפיינים אלו אינם בהכרח לרעת הסרט. פעמים רבות מדי ז'אנר המדע בדיוני לוקה במחסור בהומור ואנושיות, בבואו לתאר את האינטראקציה עם הטכנולוגיה. לעיתים, כדי להבין את משמעות השינוי, דווקא פרספקטיבת המיקרו יכולה לספק ראיה מקורית יותר.
בשונה מסרטי מדע בדיוני רבים, הטכנולוגיה אינה הנושא המרכזי. המוקד הוא תהליך הזיקנה המביא עימו איבוד הדרגתי של הזהות. נושא לא קל, ולא פופולרי בקולנוע המסחרי, ונדמה כי הוא הפוך לריגוש המובטח בספקטקל הקולנועי של טכנולוגיה חדשה. "רובוט ופרנק" מצליח לטעון נושא זה בקלילות וחן, באמצעות עיסוק באופן בו אדם מגיב לנוכחותה של מכונה בחייו.
גימלאי טכנולוגי
פרנק (פרנק לאנג'לה), איש זקן, שבעברו עסק בגניבה ואף ישב בכלא, מדרדר בהדרגה לעבר דמנציה. מצבו מקשה על שני ילדיו, האנטר העורך דין (ג'יימס מרסדן) ומדיסון הפעילה ההומניטרית (ליב טיילור). מכיוון שבעתיד, כך מסתבר, זול יותר להשתמש ברובוט מאשר להביא מטפל מהעולם השלישי, האנטר רוכש לאביו רובוט שיסייע לו במלאכות הבית, ויארח לו לחברה.
יחסו הראשוני של פרנק לרובוט הוא של בוז ודחייה. השינוי חל כשהוא מבין את הפוטנציאל הקרימינלי שיש לצייתנותו.
הוא הופך אותו לא רק לסאנשו פנשה שלו בביצוע מעשי שוד, אלא גם כחלק ממה שנראה כניסיון חיזור רומנטי אחר דולצינאה שלו - ספרנית (סוזן סרנדון) שעובדת בספריה המקומית של העיירה.
הרובוט המוצג בסרט הוא גרסא משוכללת יותר של הרובוטים ההומינידים שנעשים ביפן (כמו הרובוט המפורסם "אסימו") - עיצוב שיש בו חביבות הקורצת לבני האדם, ללא חנופת יתר של תווי פנים "אנושיים" המשתנים כדי לדמות רגש. הרובוט עצמו אינו יציר של אנימציית מחשב, אלא חליפת רובוט המופעלת מבפנים על ידי שחקנית. יש הקפדה על דרך התנועה, כך שלא תחצה את הגבול שבין המכני לאורגני.
היכולת להקנות לדמות זו ממד אנושי תלויה בשני גורמים: הניואנסים של קול הרובוט המבוצעים באופן חלקלק על ידי פיטר סארסגארד, והיכולת של לאנג'לה לעורר אמפתיה בתהליך השינוי שהוא עובר מול המכונה. למרות שיש פוטנציאל לרגעים אמביוולנטיים ומטרידים, הסרט ממהר לפוגג אותם לפני שיעלו לפני השטח. היעד הוא מחוזות רגשיים יותר, שלא לומר סנטימנטליים.
לא נפל האסימוב
מעניין לחשוב על הדרך בה מתמודד "רובוט ופרנק" עם שלושת חוקי הרובוטיקה המפורסמים של סופר המדע בדיוני איזק אסימוב.
החוקים נשמרים, אך ניתנת להם פרשנות המעצבת את הטון הרגשי של הסרט:
הציווי הראשון ("לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע") מופר, לכאורה, בפעולות השוד שאליה מכוון פרנק. אבל פעולת השוד הראשונה היא סמלית וסנטימנטלית (עותק של "דון קישוט" במדיה הנכחדת של ספר כתוב). השוד השני הוא של אדם שמעשיו מהווים גזילה של אנושיות מהעולם, ושל הזיכרון התרבותי המגולם בספרים. הפגיעה בחפציו היא פעולה בשם הזיכרון של הרוח האנושית, ומוצדקת כפעולתו של הגיבור ההולך ושוכח.
בגלל הצדקות אלו, הציות של הרובוט לפרנק אינו סותר את החוק השני ("רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון"). הסרט גם נזהר מליצור רושם ש"רובוט" הוא סובייקט מסוג חדש - לכן גם שמו הוא כינוי כללי למכונה, ולא שם הגולש לעבר האנתרומורפי כמו "וול-אי".
החוק השלישי ("רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני") קשור למתחולל בחלק האחרון של הסרט, ולאימפקט הרגשי אליו חותרת העלילה. מבלי להסגיר פרטים, עולה הקבלה מעניינת בין שתי הדמויות, והנוגעת לעיסוק הרווח במדע בדיוני הקולנועי בקשר בין טכנולוגיה לזיכרון.
בשנים האחרונות הופיעו כמה כישרונות צעירים ומבטיחים במדע הבדיוני הקולנועי (דאנקן ג'ונס, ניל בלומקאמפ). דומה שגם הבמאי ג'ייק שרייר והתסריטאי כריסטופר די. פורד יוכלו להעשיר את הז'אנר, לו יבחרו לפתח בפרויקטים הבאים את הטון האנושי שהעניקו למפגש בין אדם ומכונה. במיוחד אם לא יחששו להעשיר אותו קצר יותר.
