פונדקאות במגזר הדתי: החסידה הביאה תינוקת
אווה כבר לא האמינה שתהפוך לאם, כשפגשה במיכל - אם חד-הורית מבית חרדי. מים סוערים רבים עברו בדרך אל האושר: התנתקות מהקהילה של ההורים הביולוגיים, והתמודדות עם משפחת האם הפונדקאית: "אמרתי לאבא: מה יותר חסד מזה?"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
סיפורן של השתיים מקפל בתוכו את סיפורו של המגזר החרדי והדתי בזירת הפונדקאות, הכולל "משגיחות פוריות", סודיות מוחלטת ואומץ הנדרש ממי שבוחרים ללכת בעקבות הלב והרחם - כל הדרך לילד.
טיפולי הפוריות הסתיימו עם הסרטן
לאחר שחזרה בתשובה ועלתה ארצה מאירופה, בעיקר כדי לחיות "במקום יהודי", כהגדרתה, אווה לא
האמינה שתזכה להינשא. "ידעתי בשלב די מוקדם שיש מצב שלא אוכל להביא ילדים, והשלמתי עם זה", היא מספרת. אלא שאז הכירה במפתיע את בעלה. "כבר בשלב הדייטים אמרתי לו בצורה מאוד גלויה, שככל הנראה לא אוכל ללדת. להפתעתי, הוא אמר שהוא מוכן לקחת את הצ'אנס. רק בהמשך התברר לי שהוא לא התכוון לוותר, הוא התכוון שנעשה הכל כדי להביא ילד".
בנוסף לקשיי הפוריות של אווה, גם הגיל שיחק תפקיד משמעותי, אך הרצון בילד דחף את שניהם למעגל מתיש של טיפולים קשים וממושכים. "שש שנים הייתי קרועה בתוך המעגל הזה, וכל אותו הזמן הרגשתי בתוכי כאילו כל הרעיון של ילד זה לא בשבילי. לא יכולתי להתמודד עם התשוקה לילד, עם התקוות".
את מחול הטיפולים המייגע קטע הסרטן, שנבע לדבריה, כתוצאה מהטיפולים. "הרופא אמר בצורה מאוד ברורה שזהו זה, עוצרים כאן", היא מספרת. "לצערי, כל מה שחשתי היה שהסיוט הזה נגמר, סוף-סוף. פנינו לרופא, וביקשנו הפריה חוץ-גופית אחרונה כדי לשאוב ביציות. ידענו שזה עכשיו או לעולם לא. קיבלנו אותן במחזור טבעי בלי שום הורמונים שכבר אסור היה לי לקבל. הקפאתי – ושכחתי".
בינתיים, גם האפשרות לאמץ ירדה מהפרק: "רצינו תינוק, לא היה אכפת לנו מאיפה. יהודי או לא, זה גם לא שינה לנו בכלל. אבל הבנו שאימוץ בחו"ל או בארץ, לא נותן מענה ויש בו סיכונים רבים, לכן הרמנו ידיים". אווה החליטה לגנוז את רעיון הילד, והפעם באופן סופי – אך אז נחשפה בפניה אפשרות חדשה: פונדקאות.
בני הזוג שברשותם היו שתי ביציות מופרות בלבד, נדרשו להתחייב מראש לעשרה ניסיונות הפריה לפחות. אווה ידעה שאם הביציות שלה לא ייקלטו, האופציה היחידה שתיוותר פתוחה היא תרומת ביצית. "הייתי כל כך בדאון, לא האמנתי שמשהו טוב ייצא מכל זה, ואז הגיעה מיכל".
אונס, הפלה - ותיקון של חסד
"השידוך" שנרקם "במרכז להורות באמצעות פונדקאות" שליווה את בני הזוג בתהליך, התגלה כבחורה דתית: "זה היה משהו שלא האמנו בכלל שיקרה. לא ציפינו לזה. מיכל מגיעה מבית חרדי, אבל מה שחיבר בינינו לא היה הדת, זה היה סתם בונוס. מדובר באישה לא רגילה, כנה, פתוחה, בן אדם מדהים, באותו הרגע ידעתי שהיא הבחירה שלנו".
מיכל מספרת על תחושה דומה: "כשנפגשנו, גם לי היה ברור שזו האישה שאני רוצה לעזור לה. שדרכה אני רוצה לעשות את 'התיקון שלי".
מיכל, אם חד-הורית דתייה, ביקשה לצאת לפרק ב' בזוגיות. "הבחור איחר, היה יום חם, צהריים. מיהרתי לקחת את הילדים מהגן. כבר ויתרתי וחזרתי הביתה, כשהוא אמר לי שהוא למטה. אמרתי לו שאני ממהרת, אבל כדי לא לבזבז זמן, שיעלה שנייה ונראה אם יש על מה לדבר, ואם כן, נקבע מועד נוסף. אבל אותו בחור אנס אותי, והריתי כתוצאה מהאונס.
"קבעתי תור להפלה. ישבתי במחלקת נשים, ושמעתי שיחה בין שתי נשים עם קשיי פוריות. אני, שנכנסת להריון מכל דבר ובקלות מוגזמת, ראיתי בפעם הראשונה את הצד השני של המטבע. כשהגיע תורי, ניגשה אלי אחת הנשים ואיחלה לי בהצלחה ושאני אקלט. באותו הרגע החלטתי שעל הדבר הנוראי שאני עומדת לעשות, אני אכפר - ושם נבט למעשה הרעיון".
"זה היה פשוט נס"
מיכל אכן הצדיקה את "המוניטין הפורה" שלה, ובניסיון הראשון נרשמה הצלחה. שתי הביציות המופרות - "הסיכוי האחרון" של אווה - הוכנסו לרחמה, ואחת מהן נקלטה.
"היינו בעננים", אומרת אווה. "גם בגלל שזה היה בניסיון הראשון, וגם בגלל שהצלחנו לעשות את זה עם הביציות שלי, כך שזו ילדה ביולוגית של שנינו. זה היה פשוט נס. אף אחד לא נתן לזה יותר מדי סיכויים, ובכל זאת זה קרה".
"הריון בשלישייה" התברר כתהליך מורכב. שני הצדדים דיברו על כך שהם לא מחפשים קשר קרוב וצמוד, אבל במידה רבה, הוא הפך לכזה. בחודשי ההריון האחרונים, מצאה עצמה אווה עוזרת למיכל בעבודות הבית על מנת שתנוח. בנה של מיכל פיתח קשר קרוב לאווה ולבעלה, שמצאו את עצמם מסיעים אותו לחוגים, ומתפקדים כבני משפחה לכל דבר.
אבא אמר לי: עוד פעם ידברו עלינו?
אך התהליך החדש טמן בחובו לא מעט קשיים על רקע דתי וחברתי. אווה מספרת כי התקשתה לשתף את
סביבתה בתהליך. "לא רציתי שידעו, לא רציתי שאלות, חששתי חברתית. אמנם היינו כל הזמן בקשר עם רב שממש דחף אותנו ועודד אותנו ללכת על פונדקאות, אבל הסביבה - זה משהו אחר. סיפרנו רק לחוג חברים קרוב ממש. החלטנו גם לעזוב את היישוב שבו גרנו ולעבור לעיר, כדי לקבל קצת אנונימיות. רצינו להתחיל במקום אחר כמשפחה רגילה. שהשאלה איך התינוקת שלנו באה לעולם, לא תהיה נושא לשיחה".
גם אצל מיכל התעוררו לא מעט קשיים. משפחתה החרדית התקשתה מאוד לקבל את רעיון הפונדקאות. "אני באה ממשפחה מוכרת מאוד, כזו שכאשר אומרים את השם, יודעים במי מדובר. הם התרגלו לזה שלקחתי כיוון אחר בחיים, עם השנים, אבל זה? זה היה אתגר.
"כשסיפרתי להורים, התגובה הראשונה של אבא שלי הייתה 'את לא תוכלי לבוא אלינו בשבתות, עוד פעם ידברו עלינו?' בחורה לא נשואה עם בטן, זה גדול עליהם. עניתי לו שאם ככה הוא מרגיש, לא אכפה את עצמי. בשבת הראשונה כשהתחילו לראות קצת בטן, נשארתי בבית. במוצאי השבת הם הרימו טלפון לראות למה לא קפצתי, אז סיפרתי שאני מכבדת אותם ולא רוצה לגרום להם מבוכה. ואז, אבא שלי אמר: 'אל תדברי שטויות, תבואי ויהיה בסדר'. זה לא שהם קיבלו את זה, אבל בשלב מסוים הם הבינו אותי יותר. הסברתי להם שמבחינתי זה מצווה, ושלזוג הזה מגיע להיות הורים אחרי כל כך הרבה שנים בלי ילדים. מה יותר חסד מזה?"
וכל אותו הזמן ריחף ברקע הפחד מלהיקשר לילד של מישהי אחרת. "בהריונות הרגילים שלי היה רצון להרגיש כל בעיטה, להתרגש מכל תזוזה. הייתי שוכבת ומאזינה. פה לא רציתי את זה. הקפדתי להקשיב כדי לדעת שהכל בסדר, אבל זה היה טכני, בכוונה. כדי לשמור מרחק".
סוף טוב: אווה הפכה לאם, מיכל נישאה
את הלידה מגדירה מיכל כלידה הקלה ביותר שלה. "ישנתי ממש עד כמעט לקראת הסוף. לא הייתי צריכה
להתאמץ. בקושי ללחוץ. היא החליקה מתוכי בקלות, היישר לידיים של אווה שעמדה שם לידי נרגשת ומחכה".
אחרי שהייה קצרה במחלקת נשים, הרחק מן ההמולה הקונבנציונאלית של מחלקת היולדות, מיכל שוחררה לביתה, בעוד אווה החלה בצעדיה הראשונים כאם. "חששתי מהרגע הזה, שהיא תהיה בידיים שלי. לא ידעתי איך ארגיש כשזה יקרה, ומה שקרה הוא שהתאהבתי", היא מסכמת בפשטות.
"אחרי שבוע זה כבר לא עניין אותי אם אני נשאתי אותה, או מישהי אחרת. היא פשוט הבת שלי, וזה כל מה שחשוב. במחשבה לאחור, זה דווקא היה טוב שלא הייתי צריכה גם להתמודד עם הלידה, וגם עם הטיפול בתינוקת. היו לי כוחות, ומה שהיה לא טבעי ואפילו מוזר בהתחלה - הפך להיות בשנייה שאחרי, לדבר הכי הגיוני וטוב בעולם".
חודשיים אחרי הלידה, הכירה מיכל את מי שהיום הוא בעלה. "זה ממש אירוני בהתחשב בעובדה שזו הייתה אחת הדאגות הכי בולטות של הסביבה שלי: כיצד אמשיך בחיי ואמצא אהבה עם ההריון הזה. הכרתי אותו חודשיים אחרי, כשעוד הייתי עם עודפים מהלידה, ומאז לא נפרדנו לרגע".
בדרך להריון עם "משגיחות פוריות"
הקשר נשמר עד היום. בחול המועד האחרון יצאו שתי המשפחות לטיול משותף, וכל מי שמסתכל מהצד לא יכול היה לעלות על הדעת את החיבור המיוחד שחולקות אווה, מיכל והפעוטה שמהדסת ביניהן. "ברור לי שכשתגדל, אני אספר לה על מיכל ועל הדרך שבה היא נולדה, בייחוד לנוכח העובדה שאנחנו ממשיכים לשמור על קשר".
מאבק להורות באמצעות פונדקאות במגזר החרדי והדתי, הוא בראש ובראשונה מאבק חברתי, כך סבורה עדה אטיאס - עובדת סוציאלית, שייסדה יחד עם מינה יולזרי את "המרכז להורות באמצעות פונדקאות". "מאז שנחקק החוק ב-96 אנחנו מלוות ומשדכות", היא אומרת. אך בנוסף לתהליך המורכב של בחירת המועמדות המתאימות לפונדקאות, ועבודה עם הזוגות - ישנו גם המגזר.
את התהליך של מיכל ואווה ליווה רב, אך היו גם "משגיחות פוריות": נשים בעלות הכשרה מיוחדת, שתפקידן להיות נוכחות במעבדה בתהליך הפריית הביציות והחזרתן לרחם, על מנת לוודא שלא יחולו טעויות.
אישה חרדית עם "בטן מלאכותית"
הפסיקה ההלכתית ברוב המקרים מתירה את תהליך הפונדקאות. "החוק מחייב שתהיה התאמה בין דתה של הפונדקאית לדתם של הורי הילד, כך שבעיות של גיור או יהדותו של התינוק לא מתעוררות", אומרת אטיאס. "הראשון לציון, הרב עמאר, קבע בפסק ההלכה שלו שגם נשים נשואות יכולות לשמש כפונדקאיות, ולא רק רווקות. בעקבות כך שונה החוק, והיום גם נשים נשואות עם ילדים יכולות לשמש כפונדקאיות".
איפה המגזר הדתי והחרדי בתחום הזה?
"ברמה ההלכתית אנחנו עובדים עם ארגון פוע"ה ועם הרבנים, במיוחד כשיש מקרים שבהם נדרשת תרומת ביצית, שזה כמעט תמיד מתורמת שהיא לא יהודייה. אבל זה הרבה מעבר. יש זוגות שרוצים שהפונדקאית תלך, לדוגמה, למקווה לפני ההחזרה, או שתאכל אוכל כשר. זה עניין של ציפיות. לכן ההתאמה היא כל כך קריטית. כשמגיעה תורמת מרקע מסורתי או דתי, יש יותר הבנה ונכונות.
"זוגות דתיים מרגישים לרוב יותר נוח לשתף את הסביבה, אך חרדים באופן גורף - לא. יש זוגות שליווינו בתוך הקהילה החרדית, שהביאו לעולם ילד באמצעות פונדקאית, ואף אחד לא יודע מזה. אפילו לא ההורים שלהם.
"במקרה אחד כזה, הפונדקאית שהייתה מתחום התיאטרון אלתרה בטן מלאכותית לאם הביולוגית, ואף אחד חוץ מבעלה לא ידע את האמת. במקרה אחר אישה נכנסה 'לשמירת הריון' דמיונית, וגם שם לא יכלו לדעת שהיא לא הרה בעצמה.
"במקרים מסוימים אפילו באו לבקר את האם הביולוגית אחרי 'הלידה' בלי לדעת שהיא רק מטפלת בתינוקת שלה, אבל לא עברה לידה. יש, אגב, גם זוגות חילונים שנדלקו מהרעיון הבטן המלאכותית, ולא רוצים שידעו. אבל אצל החרדים זה יותר מסתם שמירה על פרטיות.
"אחד מהם אמר לי שהוא יודע שזו הדרך היחידה להגן על הילדה שלו. שהוא לא מעוניין שיפסלו אותה לשידוך בעתיד בגלל הדרך שבה היא באה לעולם. כל הרעיון הזה לא מספיק מוכר שם, ואנשים שמרנים חוששים מחידושים. השאיפה שלנו היא שיותר ויותר זוגות במגזר יכירו את האופציה הזו, שהיא אולי תהליך כלכלי יקר, כי יש הוצאות וזה לא זול. אבל מצד שני, זו דרך טובה, בריאה וכן - גם כשרה".
- היום (ד') מקיים המרכז הארצי לפריון את כנס "מפריון להריון", שיימשך עד ל-21/6, ב"אפקה" - המכללה האקדמית להנדסה תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
