ברנינג מן: סקס, סמים ומין אנושי
כאוס טוטלי, יצירתיות חסרת גבולות, בזבוז שאפשרי רק באמריקה, רוחניות, חומריות, סמים, אהבה, סקס, חופש, וההבנה שאין דבר מוזר יותר בטבע מהמין האנושי - בכל שנה מתקבצים 60 אלף איש בנבאדה כדי להשתתף בפסטיבל הכי מטורף שיש
נשמע לא הגיוני?
נכון.
ברוכים הבאים לברנינג מן.
הברנינג מן ("האיש הבוער") הוא סוג של פסטיבל שמתקיים מדי שנה למשך שבוע ב"מדבר הסלע השחור" בנבאדה, ארצות הברית. בשטח שנראה כמו משטח ענקי להחלקה על הקרח נבנית "עיר הסלע השחור", שאליה נוהרים עשרות אלפי אזרחים (ככה נקראים המשתתפים) חדשים וותיקים גם יחד, כדי לחגוג ולחבק משהו שהפך אותנו, בני האדם, למין נפרד ונפלא - יצירתיות.
כאוס טוטלי
במרכז הפסטיבל נבנה פסל עץ ענקי דמוי אדם, על פי נושא שמשתנה בכל שנה, ובסופו של שבוע הפסטיבל, ביום שלפני האחרון, הוא נשרף עד היסוד לקול תרועתם של עשרות אלפי בני אדם ועשרות מערכות סאונד, שגורמת לאדמה לרעוד.
מכאן מגיע השם "האיש הבוער", אבל אם כי נדמה שמדובר בחבורה של תימהונים שהגיעו למדבר כדי לעשות מדורת ענק, סיפור הפסטיבל שונה לחלוטין. האיש אולי מסמל את הפסטיבל, אבל הוא רחוק מלהיות הדבר המרכזי בו.
מסביב לאיש מתרחשת אחת התופעות המוזרות והמעניינות ביותר על פני כדור הארץ - כאוס טוטלי, יצירתיות חסרת גבולות, מדע בדיוני, בזבוז שאפשרי רק באמריקה, רוחניות, חומריות, סמים, אהבה, סקס, חופש, וההבנה שאין דבר מוזר יותר בטבע מהמין האנושי.
זה אירוע ה- leave no trace ("אל תשאיר עקבות") הגדול מסוגו בעולם, וזה אומר, ברמה הבסיסית, שאחרי כל הרעש וההמולה והזבל ש-60 אלף איש מייצרים, המקום נראה כאילו לא דרכה בו רגל אדם מעולם. או לפחות משהו שמתקרב לזה.
עוד פסטיבלים מיוחדים בערוץ התיירות:
- בלגיה מציגה: טיול מפוסל בקרח מסביב לעולם
- הונגריה: איך מסלקים את החורף? בקרנבל מסכות
- קרנבל קלן: בירה, הנגאובר ו'בייבי בום' אחרי שנה
משחר ההיסטוריה, לכל חברה שקמה היה פסטיבל שייצג אותה, אירוע חגיגי שכלל בתוכו את כל המוטיבים של אותה התרבות. לטוב ולרע. מעין מסיבה מיוחדת שמתאספות אליה דמויות שונות מכל קצות האוכלוסייה וכולם, בלי יוצא מן הכלל, משדרים מנהגים ודפוסי התנהגות, כאלה הנפוצים בחברה שלהם – וגם כאלה שהומצאו על ידם, לצורך העניין.
"האיש הבוער" הוא המסיבה שמייצגת יותר מהכול את התרבות השולטת כיום בעולם, תרבות המערב.
כאילו אתם חיים במציאות מקבילה
חיי היום בפסטיבל הם לא משהו שניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם. גם אם אתם שפויים לחלוטין ולא נמצאים תחת השפעת סמים או תרופות כאלו ואחרות, תרגישו בהתחלה כאילו הגעתם לכוכב אחר, או כאילו אתם חיים במציאות מקבילה.
אחרי שמתרגלים מעט למקום, מדמיינים כאילו נמצאים על הסט של הסרט "מקס הזועם בדרכים" או בקולוניה האנושית הראשונה במאדים, ולקראת הסוף כבר מבינים שהכול הצגה אחת גדולה, ושהפכתם להיות חלק ממנה.
הלילות הם כבר סיפור אחר לגמרי. אין שום צירוף של אותיות, מילים, מספרים או תמונות שיכול להמחיש בצורה סבירה את מה שמתרחש במקום הזה אחרי שהשמש שוקעת.
החושך קורא לכל יצורי הלילה לצאת החוצה. אנשים שנראים כמו רובוטים יחלפו מולכם על כלי רכב שנראים כמו שטיחים מעופפים, מכשפה על מטאטא זוהר תצחק ברשעות ותשלוף מתוך הכובע שלה בובה של תינוק מדמם, מכונית שמעוצבת בצורת שולחן ישיבות גדול עם עשרה אנשי עסקים בחליפות מלאות שיושבים סביבו וצופים בבחורה שרוקדת במרכזו, צופרת לכם כדי שתפנו לה את הדרך בזמן שמהכיוון הנגדי מופיע דרקון גדול שיורק להבה ענקית לאוויר ולרגע קצר הופך את הלילה ליום. אתם בורחים מהכול, ומוצאים את עצמכם מול מכונה ענקית שיורה בכם ברקים ברעש מחריד שנשמע כמו זרם החשמל החזק ביותר בעולם.
ספינת פיראטים עוצרת מאחוריכם, ואתם עולים לסיפון ומוצאים את עצמכם במסיבה מוזרה שבה כולם לבושים כמו ארנבים והמשקה היחיד שאפשר לשתות הוא וודקה בטעם גזר. זה לא חלום, זה רק עוד לילה רגיל ב"עיר הסלע השחור", לילה של אמצע השבוע, ואז... אז מגיע סוף השבוע.
עומדים עירומים רוקדים, ממלמלים ומזיעים
עשרות אלפים בתחפושות או ללא בגדים (כן, עירומים), עומדים דחוסים במעגל ענקי מסביב לדמות האיש שעולה באש, רוקדים, ממלמלים, מזיעים, חלקם, כך נדמה - כמעט נמסים, נאנקים מכאב מהול באושר, מנסים לגעת באש, שבינם לבינה עומדים כמה אנשים שפויים במדים של מכבי אש.
צלילי בס שנשמעים כמו רעידת אדמה קטנה מרימים לכם את הרגליים באוויר, ואתם לא מסוגלים ללכת בלי לרקוד. מאות המועדונים הניידים והלא ניידים שמנגנים כולם בו זמנית והופכים את המדבר לעיסה ענקית של ויברציות מוסיקליות קוראים לכם לעצור לידם, אבל אתם לא מסוגלים להפסיק להסתובב.
כדורי אש ענקיים חולפים מעל לראשיכם, בחורות ובחורים בחוטיני רוקדים בתוך חישוקים בוערים, אנשים לא מזוהים בחליפות עור שחורות מצליפים זה בזה, ונדמה שהשטן בכבודו ובעצמו עומד להופיע בכל רגע. ככה זה נראה, כמו בתמונות ובציורים שמתארים את הגיהינום. אז למה בעצם כולם מחייכים?
בפעם הראשונה הגעתי לכאן בשנת 2007. התחושה הייתה כמו להידרס על ידי רכבת עמוסה בקרונות שכל אחד מהם מלא רעיונות, התנהגויות, תאוריות, מראות ותחושות שהיו שונים לחלוטין מהחיים שהכרתי, וחלקם הגדול נחשבו בעיניי לטאבו. הנורמות החברתיות שבחור ישראלי מבית טוב, בית ספר קיבוצי, תנועת נוער, צה"ל ומאות שנים של תרבות יהודית צנועה, מוצאות את עצמן בפסטיבל מול האנטיתזה שלהן. משהו שאף פעם לא סיפרו לכם שבכלל קיים. ומאז שום דבר לא חזר להיות כשהיה. התמכרתי.
פרויקט "יער המדבר"
מאז חזרתי למדבר ארבע פעמים נוספות, והשנה מצאתי את עצמי חלק מהצוות של "יער המדבר", פרויקט אמנותי של אמן אירי ששמו פניקס, שמצא את עצמו מוקף בחבורה של יהודים חרדים לשעבר מברוקלין ניו-יורק, שבאו לעזור לו לבנות ועל הדרך לדפוק את הראש כמה שיותר חזק.
"היער הוא בעצם עשרות אלפי רצועות פלסטיק לבן שתלויות מחבלים שמתוחים בין שני קירות בגובה של שניים מ' וחצי ויוצרים מלבן שנראה כמו ים לבן של אצות", הסביר לי פניקס כשהגענו לשטח העיר שבוע לפני תחילת הפסטיבל.
"רצפת היער עשויה ספוגים שמכוסים בפרווה לבנה, וכשאתה מוריד את הנעליים ונכנס פנימה אתה מרגיש כאילו אתה צועד על אדמת טחב, ושם, בפנים, הולך לאיבוד בים לבן. זה ממש מגניב, אתה תראה; הבעיה היחידה היא שמעולם לא ניסיתי את המודל שאנחנו הולכים לבנות כאן; זה היער הכי גדול שבניתי אי פעם, ואני מקווה שנצליח לעשות את זה" הוא הוסיף.
"ומאיפה הכסף לכל זה?", חקרתי אותו.
"אני לא יודע... המון מהכיס שלי, חלק מתרומות, והרוב מלמכור בירה במסיבות שעשינו בניו-יורק", הוא חייך וקרא את המחשבות שלי, "60,000 דולר".
"אתה רציני?", כמעט פלטתי את הקפה.
"פחות או יותר. אם אני מחשיב את כל הפרטים הקטנים, כולל הנסיעה לפה".
המדבר הופך לפנטזיה ממשית
הברנינג-מן הוא לא בדיוק אירוע זול. מחיר כרטיס ממוצע הוא בסביבות 350 דולר, לא כולל נסיעות, הכנות, ציוד והוצאות לא מתוכננות. אבל למרות כל זאת, יש לא מעט משוגעים, גם כאלו שלא בדיוק יושבים על חשבון בנק שמן במיוחד, שיוציאו את כל החסכונות שלהם כדי להגיע לכאן.
זה תמיד מדהים ומשמח אותי מחדש להגיע ולראות כמה כסף, זיעה וזמן אנשים כמו פניקס מוכנים להשקיע כדי לראות את המדבר הופך לפנטזיה ממשית. פנטזיה שאמנם נמשכת רק כמה ימים, אבל נשארת אתך לנצח.
פיתויים שקשה לעמוד בפניהם
יש הרבה דרכים להעביר את הברנינג-מן ואף פעם לא תמצא שני אנשים שחוו את אותו הפסטיבל בדיוק. אתה יכול להשתמש בחוברת שקיבלת בכניסה לעיר ולנסות להתאים את היום שלך לאירועים השונים מתוך לוח הזמנים, למשל: בוקר של ארוחת גבינות ויין, שיעור בהכנת גלידה וניקוי עכוז בצד אחד של העיר, ואז מסיבת תה מטורפת, תחרות אכילת מלפפונים חמוצים וקריוקי ערב בצד אחר של העיר.
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
הכול רשום ומסודר לפי שעות ורחובות, אבל מהר מאוד אתה מגלה שזה בלתי אפשרי להגיע למקום שאליו אתה הולך. כל רחוב וסמטה בעיר טומנים בחובם הפתעות ופיתויים שקשה לעמוד בפניהם.
אתה יוצא מהאוהל בכוונה ללמוד איך לקרוא בקפה ב-16:30, אבל פתאום מישהו קורא לך במגפון ומזמין אותך להצטרף לשעה וחצי של "אכול קרח בטעמים כפי יכולתך", ובזמן שבו נגמרה השעה וחצי וקפא לך המוח לפחות 100 פעמים, השמש מתחילה לשקוע, ברחוב מתחילה פתאום מסיבת הלבשה תחתונה, ובחורה עירומה שקופצת על טרמפולינה מזמינה אותך להצטרף אליה. לא פלא שאתה לא זוכר מה בכלל רצית לעשות...
הדרך הכי טובה להתנהל בעיר היא פשוט לשוטט בלי מטרה, להביט סביב, לקחת את הזמן ולהיות פתוח לכל הזדמנות. פשוט לתת לעיר לבלוע אותך.
שבוע של מאבק בלתי פוסק באיתני הטבע
מה זה ארוך, חם, קשה, מלא זיעה ולא נראה כאילו הוא הולך להיגמר? לא, זה לא עוד יום בטירונות, זהו יום שחולף בברנינג-מן.
"תשמע פניקס" אני פונה אל האירי הקטן כשאנחנו נאבקים להחזיר למקומו לוח עץ לבן שהרוח תלשה מן הקיר שמקיף את יער המדבר, "החיים כאן הם הדבר הכי קשה פיזית שעבר עליי מאז הימים הקשים ביותר בצבא".
"באמת?", הוא שואל בהתנשפות, ואני לא מבין על פי הטון שלו אם הוא מופתע הוא שהוא פשוט ציני וברור לו שזה הדבר הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת. שבוע של מאבק בלתי פוסק באיתני הטבע תוך כדי עבודת פרך של 16 שעות ביממה, עם פה ושם כמה שעות שינה למי שבאמת מצליח להירדם.
"כל מה שאנחנו מנסים לעשות פה בכלל לא הגיוני. אנחנו משוגעים לגמרי", הוא מוסיף ונועץ את המסמר האחרון בלוח שזה עתה החזרנו לקיר, ובדיוק אז משב רוח נוסף תולש שני לוחות נוספים מהקיר. אנחנו מביטים זה על זה בייאוש, והוא שואל אותי מה עושים.
"תבקש עזרה מאלוהים", אני עונה לו.
"ואתה חושב שהוא יעזור לי?", הוא שואל בציניות.
"אם לא תשאל לא תדע", אני לוחץ עליו.
"טוב, אני אבקש", הוא אומר, ואז פתאום מתחילה סופת אבק.
האורות במראה של הקרוואן שלי לא השאירו מקום לספק. משטרה.
אבל כאן? ב"האיש הבוער"? לבשתי מכנסיים משובצים שנראו כאילו יצאו עכשיו מאחד הקליפים המטופשים שרצו באם.טי.וי בשנות ה-80, חלק עליון של פיג'מה שתואם במגוחכות שלו למכנסיים, וחבשתי מצנפת עם אוזני שדון. השוטר הציץ לכיווני דרך החלון ושאל מה אני עושה.
"אני מנסה למצוא אזור עם קליטה כדי להתקשר לחברה שלי", עניתי לו ברוגע בלי להסיר את העיניים מהפלאפון.
"מה הכתובת שלך?", הוא המשיך בטון תקיף.
שלחתי אליו מבט מבולבל, ומיד התעשתי, "אההה... 8:40&L".
זו בטח התשובה הכי מוזרה שאי פעם נתתי לשוטר ששאל אותי מה הכתובת שלי.
אורות משטרה נוספים הגיחו מתוך החשכה, ועוד ניידת הופיעה בזירה. שני שוטרים חמושים יצאו ממנה ועשה רושם שהם מוכנים לאקשן.
"אתה יודע שאסור לך לנסוע ברכב בשטח הפסטיבל", הוא הסב את תשומת לבי לעובדה שנהגתי את הקרוואן בכיוון ההפוך לכיוון שממנו נכנסים לעיר.
"אבל יש לי אישור".
"איפה?", הוא שאל מופתע.
"כאן, על השמשה, תסתכל" כיוונתי אותו לעבר חתיכת נייר שקיבלתי בבוקר מהגוף בפסטיבל שאחראי על אישורים מיוחדים.
"למה יש לך אישור?" הוא שאל כשהוא בוחן את הפתק הצהוב תחת הפנס הגדול שלו.
"כי אני חלק מקבוצה שבונה כאן ועוד לא סיימנו", הסברתי לו, וקיוויתי שהוא לא יקשה וישאל למה אני משתמש באישור כדי לנסוע לצרכים שאין להם קשר לבנייה עצמה.
למזלי הוא לא שאל את השאלה, ורק צעק לחבריו: "זה בסדר, יש לו אישור", ואז פנה אליי ושאל אם שתיתי משהו. "לא" עניתי בקצרה.
"אתה תחת השפעת סמים?"
"לא", עוד יותר קצר. ואז הוא ביקש לראות רישיונות.
"הארנק שלי מתחת למושב, אז אני צריך לצאת מהרכב אם זה בסדר", הודעתי לו תוך כדי שאני פותח את הדלת.
"הוא יוצא מהרכב!" צעק השוטר הלחוץ לחברים שלו והם נכנסו לכוננות, ואחד מהם החל בוחן כל תנועה שלי כשאני מחטט מתחת למושב, ונדמה לי שהיד שלו נעה באטיות לכיוון חגורת האקדח.
"חבר'ה תירגעו, הכול בסדר פה, אני בסך הכול בחור טוב", ניסיתי להרגיע אותם כשאני שולף את הארנק.
איזו מדינה מטורפת מייצרת כאלו שוטרים מטורפים? חשבתי לעצמי כשהצגתי בפניהם את הרישיון הישראלי, ובינתיים ניצלתי את הזמן כדי לשאול לשלומם ולהגיד להם שהם עושים עבודה נהדרת. בסוף הם הסתלקו והשאירו אותי לבד בחושך, עדיין מחכה לפס המיוחל שיופיע על מסך הפלאפון.
סמל לחופש הביטוי
הברנינג-מן היה תמיד סמל לחופש הביטוי, אנטי-ממסדיות, יצירתיות חסרת גבולות, פסיכדליות ואהבה. לא בדקתי את הנושא לעומק, אבל לפי הטענות מקרי הפשיעה והאלימות בברנינג-מן שואפים ל-0.00005 אחוז, או משהו כזה ביחס לאוכלוסייה.
המשטרה לא נמצאת כאן כדי להגן על אנשים. למען האמת, עד לפני כמה שנים נוכחות השוטרים הייתה מזערית וכמעט בלתי ניתנת להבחנה. רוב מדי השוטרים בעיר היו בעצם תחפושות, אבל בתהליך שהגיע לשיא השנה, מספר השוטרים בפסטיבל איבד פרופורציות.
עשרות כלי רכב ומאות שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש, מתוגברים בכלבים ומסוקים, פשטו על העיר החל מהיום הראשון, ודאגו לאסור, לקנוס ולהרחיק מהעיר את כל מי שנתפס עובר על החוק של מדינת נבאדה. בפועל זה אומר שכמעט כל משתתף בפסטיבל נמצא בשלב מסוים בלחץ מפני המשטרה.
אומרים שמארגני הברנינג-מן תבעו את המחוז כי באופן בלתי חוקי העלו את המסים שהם צריכים לשלם כדי לערוך את הפסטיבל, אז מינהלת המחוז ומדינת נבאדה החליטו לעשות לכולם חיים קשים ושלחו את המשטרה פנימה. זו הייתה השמועה הנפוצה שהגיעה גם לאוזניי וניסתה להסביר למה בדיוק הפעילות המשטרתית בפסטיבל גברה.
אני לא יודע מה האמת מאחורי כל הסיפור, אבל ההרגשה היא שמישהו לא ממש שמח מהעובדה שמה שהתחיל בשנת 1986 כהתאספות של כמה חברים על חוף בקרבת סן פרנסיסקו, הפך עם השנים לתנועה בין-לאומית עם חיקויים בכל העולם ומיליוני חסידים.
חוויות לשנה שלמה
הרעיונות שעליהם מושתת הפסטיבל הם רדיקליים בלשון המעטה, וכנראה שהצליחו לערער את ביטחונן של כמה מהרשויות בארצות הברית ולמשוך תשומת לב לא כל כך סימפתית.
היו גם שמועות בנוגע לזה שמדובר בברנינג-מן האחרון, אבל גם הן לא נכונות, ולדעתי הושפעו מהרעיון הכללי שבשנת 2012 הכול בעצם הוא "הפעם האחרונה".
נכון לרגע זה, כידוע, העולם לא הגיע לקצו, ופסטיבל "האיש הבוער" לשנת 2013, שיתקיים בסוף אוגוסט, כבר יצא לדרך. הנושא של השנה הוא "תרבות הקאלט", ומכירת הכרטיסים העיקרית התחילה בתחילת פברואר. אם חיפשתם חופשה קצרה לקיץ שתספק חוויות לשנה שלמה, יכול להיות שזה בדיוק מה שאתם צריכים.
הפרטיות נוצלה לסקס
את היער הצלחנו לסיים בדיוק בשיאו של הפסטיבל. תגובות האנשים היו שוות את כל הזיעה, המאמץ והכסף שהשקענו בפרויקט. חלקם פשוט הודו לנו על ההשקעה בחיוך וחיבוק, וחלק אמרו לנו עם דמעות בעיניים ששינינו להם את החיים.
בתוך היער הייתה ערמה של גופות. אנשים נכנסו פנימה, ובמשך שעות אף אחד לא ראה אותם יוצאים. השמועה עברה מהר בין משתתפי הפסטיבל על המקום המיוחד בקצה של הפלאיה שניתן לקבל בו פרטיות, גם אם אתם נמצאים במרחק של חצי מטר ממישהו זר לחלוטין. הפרטיות נוצלה לסקס, ובתוך זמן קצר המה המקום מזוגות שעשו אהבה באופן חופשי, כאילו אין מחר...
בסוף הפסטיבל אחד המארגנים הגיע וסיפר לנו שכבדיחה, זכינו בתואר הנכבד - "פרויקט האמנות שהכי הרבה אנשים עשו בו סקס". נו מילא, אהבה זה לא רע.
עוד פרטים טכניים על הפסטיבל אפשר למצוא באתר האינטרנט
הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2013 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: מנוי ל-4 חודשים ב-29 שקלים לחודש (במקום 39)
לפנייה לכתב/ת 
