ט"ו באב החרדי: עשו עסקים, לא אהבה
לחג היהודי הקדום לא נותר זכר ברחוב החרדי: הבחורות לא מחוללות בלי מחיצה, והבחורים משאירים את העבודה לשדכן ולהורים. אחרי שצלחנו את משוכת העדתיות, הכסף ושאר פגמים - ישתדך הזוג. וגם אז לא תשמעו חצי מילה על אהבה
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
חז"ל הביאו מספר טעמים לחגיגיותו של היום, אך רבן שמעון מתאר מוסכמה מרתקת ששררה בימים ההם, ונראית כמעט סוריאליסטית ברחוב החרדי של היום: "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... וחולות בכרמים". הבנות היו פונות לצעירים המחזרים ואומרות להם: "בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך... יפהפיות שבהן אומרות: תנו עיניכם ביופי, עשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בבעלי ממון, מכוערות אומרות קחו מיקחכם לשם שמים".
במילים אחרות, הכרמים הופכים לאתר פנויים פנויות מרכזי - והבנות היו מציעות בו את עצמן ואת יתרונותיהן הייחודיים.
לאן נעלם ט"ו באב החרדי?
אין ספק כי יום שידוכים עליז זה, ששמר מן הסתם על הנורמות ההלכתיות שפעלו אז והיום, שונה במהותו
מ"חג האהבה" החילוני שהתקבע במדינת ישראל. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה כי בתלמוד המקודש מוזכר בפירוש החג בהקשר של יחסים בינו לבינה, והוא נעלם לחלוטין מהנרטיב של החברה החרדית.
ברחוב החרדי, יש לומר, אין בימים אלו כל אזכור ולו מרומז לחגיגיותו של היום שבו לפי רבן שמעון עורכות אלפי בנות היכרות עם צעירים למטרות קשר וחתונה.
לאן נעלם ט"ו באב החרדי? האם החרדי הצעיר לא מכיר את חוויית האהבה, או את ההתקשרות הרומנטית? רגשות אלה קיימים, כמובן, אך הם הוטבעו במערכת הנורמות והקודים של החברה החרדית. בהתנהלות החרדית היומיומית, הבאה לידי ביטוי בחינוך, בשיח ובתקשורת החרדית, לא קיים מוסד מוצהר בשם "אהבה", בטח לא כאידיאל או כאוטופיה שיש לשאוף אליה.
היחס אל החיבה או אל הקשר הרומנטי בין בני זוג הוא כמו כל יחס לכוח הטבעי של החיים, שבעודו פועל כשורה, אין מייחסים לו חשיבות מרובה. הנחת היסוד היא שאם בני זוג נישאו, והם חיים את חייהם ללא עימותים ניכרים לעין - קיימת מן הסתם אהבה ביניהם, וכל עוד אין היא נפגעת - גם אין כל צורך לדבר עליה.
שידוכים זה עסק קשוח
למינוח המפורש "אהבה" מתייחסים בעיקר בהקשר לציווי לאהוב את הקב"ה ולקיים את מצוותיו, או בשיחות
החיזוק בישיבות, שם נוהגים לצטט בקונטקסט המוסרי את דברי גדולי הרבנים ש"אהבה" פירושה "נתינה", כלומר, הענקה או מתת חסד לזולת המקשרת בין הנותן למקבל – אקט שאינו שייך בשום דרך לרומנטיקה.
התפיסה הזו עומדת בבסיס מוסד השידוכים החרדי, שאין לו אח ורע בעולם המערבי. לא עוד ההתנהגות המקובלת, שבה יוצא הבחור לשטח (נגיד, הכרמים) - כדי למצוא לו את המיועדת שנושאת חן בעיניו באמת. הצעירים החרדים מתייחסים לשידוך כאל עסק קשוח לכל דבר, שבו למילה "אהבה" אין כל מקום.
את הפגישה הראשונה ייזום שדכן (חובב או מקצועי), והוא יהיה מחויב, בראש ובראשונה, לבחון כי הבחורה איננה, חלילה וחס, מן המוצא ה"לא נכון" (ובמילים אחרות: "ספרדייה"). בחור ישיבה ממוצא אשכנזי יחוש עלבון אמיתי כאשר תובא אל שולחנו הצעה שבה הוריה של הבחורה הם ממוצא מזרחי.
מן הצד השני, כאשר תובא לפני בחור ספרדי הצעת שידוך של בחורה אשכנזייה - הוא יבין כי היא סובלת, מן הסתם, ממום פיזי או מנטלי, שלא אִפשר לה למצוא בן זוג מבני עדתה.
גם אם אביה של הנערה הוא ממוצא אשכנזי, אך איתרע מזלה ואמה בת עדות המזרח - סיכוייה לזכות בבחור אשכנזי "טהור" כמעט אפסיים. במקרים כאלה, אגב, האפשרויות מצטמצמות באורח ניכר, שכן הם עצמם אינם מעוניינים להינשא לספרדי הנחשב ל"נחות" מהם, ואילו "אשכנזי טהור גזע" (עם כל הסרקזם והגועל המתבקש), כאמור, אינו חפץ בהם, כך שבחוסר רצון גלוי הם נאלצים להשתדך עם צעירים כמותם, המכונים בעגה החרדית "חצי-חצי".
שאלת השאלות: איפה הכסף?
אם צלחנו את המשוכה הראשונית הזו, יבדקו החתן (או הכלה) כי לבן או בת הזוג אין פגמים משפחתיים.
למשל: אם הוריו של אחד מבני הזוג המיועדים נפרדו, או אם קיים סכסוך במשפחה, או חמור מכך, אחד מהאחים נטש את אורח החיים החרדי - נפגעים הסיכויים לזכות ב"שידוך" טוב. הגירושין, הסכסוך, או החטא האסור של בן המשפחה מטיל צל ומכתים את שמה של המשפחה, ולא כולם חפצים להתקשר עמם.
אם הכל כשורה, תופיע השאלה האלמותית "איפה הכסף?" בצורתה הגלויה ביותר. הורי החתן ידרשו כבר בתחילה לקבל מידע ברור מהו הסכום שאותו מתכוונים הורי הכלה לתת. אם מדובר ב"עילוי" מישיבה נחשבת, הצעת השידוך לא תתקדם ללא הבטחה לקניית דירה לבני הזוג על ידי הורי הכלה. החתן המיועד גם ישמח לדעת כי רעייתו המיועדת לא מתכוונת לעבוד במשרה מסורתית, אם כי ירודה, כמו גננת או מורה, רחמנא לצלן - אלא היא מתעתדת להתפרנס ממקצוע חופשי כמו הייטק, ראיית חשבון, או אדריכלות.
כעת יקיימו בני הזוג סדרת פגישות קצרה הנעה בין ארבעה לשמונה מפגשים, ובסיומן "ישברו צלחת", כלומר, יודיעו על נכונותם להינשא ויחגגו טקס "אירוסין" שבו יקבעו תאריך ומיקום לחתונה. במהלך תקופת האירוסין הנמשכת בין שלושה לארבעה חודשים - ייפגשו בני הזוג בעיקר בסופי שבוע, וינהלו שיחות טלפון, כמו גם החלפת מכתבים, עד לאיחודם הסופי בליל החתונה.
ואף מילה על אהבה
והאם בימים אלה נרקמת סוף-סוף "אהבה" בין בני הזוג, שצלחו את האלמנט העסקי שאפיין את קשריהם עד כה? הרבנים נוהגים לשנן באוזניי תלמידיהם כי אין מדובר באהבה, אלא בפרץ רגשות חולף המאפיין את התפיסה החילונית הנשענת על "תאווה" והנאות חומריות. רק לאחר החתונה, בחיים היומיומיים, מתפתחת האהבה המגובה בהתגברות על קשיים משותפים, ובהענקה ונתינה בין בני הזוג.
רק שעל האהבה הרוטינית והשקטה הזו לא מדברים. היא חלק מן החיים, כאמור, בדיוק כמו בריאות למשל. צריך לזכור, כי היחס ל"אהבה" אחרי החתונה, כרוך גם באלמנט "הצניעות" מאפיין את הפרט החרדי. ניתן להתייחס לכך כמו אל מין. כלומר אי אפשר לחיות בלעדיו, אך אין כל צורך לדבר עליו.
היחסים בינו לבינה הכוללים, בין השאר, גם את ה"אהבה" - הם עניינים הפרטי של בני הזוג ואין כל רצון או לגיטימיות לשוח בו בפומבי. ההתקשרות הפומבית של שני הצעירים מסתיימת בהחלט בתום ה"שבע ברכות", הנערכים בשבוע שאחרי החתונה.
אל מול המערכת העסקית הגלויה מחד גיסא, והאהבה החבויה מאידך גיסא, אין תימה מדוע לא יוכל "ט"ו באב החרדי" להיחגג תחת הכותרת "חג האהבה". לכל היותר, ניתן יהיה לקרוא לו "חג עסקי האהבה".
לפנייה לכתב/ת 
