המשולש הרומנטי של איש, אישה ותורה

"כך ראיתיך יושבת ומצפה / ובעינייך אור ועצב רב" (הנני כאן, חיים חפר) 

אגדה תלמודית קצרה ומפורסמת, שזכתה לאחרונה לתהודה נוספת בנאומה האמיץ של ח"כ רות קלדרון, מתארת תלמיד חכם בבלי, ששמו רב רחומי, שהיה לו הסכם עם אשתו, ולפיו במשך כל השנה הוא היה יושב ולומד תורה בבית המדרש, והיא הייתה יושבת בבית ומצפה לו. רק פעם בשנה, בערב יום הכיפורים, היה אמור רב זה, שמשמעות שמו בעברית היא"'אהבה", לשוב לביתו.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• כל מה שרציתם לדעת על החג: כנסו לעמוד שמחת תורה
  

באחד מערבי יום הכיפורים, הוא נמשך על ידי לימוד התורה ושכח לחזור אל אשתו. ככל שהעריב היום, הבינה האשה הממתינה, שסיכוייה לראותו הולכים ומתכלים, ועם כניסתו של היום הקדוש, ידעה האשה שנוצחה על ידי "צרתה", על ידי תורתו של בעלה. בצערה החלה האישה לבכות, הדמעה שנשרה מעינה הבקיעה שערי שמים, וגג בית המדרש, שעליו ישב ולמד אותו חכם אהוב, נשבר. כך, בערב יום הכיפורים, מת הרב רחומי והותיר את אשתו ואת התורה אלמנות.

כאמור, אגדה זו מוכרת ורבים וטובים עסקו בה. אני אסתפק בהבאת האגדה כלשונה (בתרגום מארמית לעברית), ואשתמש בה כמצע לניתוח מעשה תלמודי, הקרוב אליה קרבה לשונית ומבנית, וככל הידוע לי טרם זכה להתייחסות ראויה (בבלי כתובות, סב, ע"ב).

"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא (מקום ישיבתו של רבא) היה רגיל (רב רחומי) לבוא לביתו בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד משכה אותו השמועה (הלימוד(. הייתה מצפה אשתו: "עכשיו בא, עכשיו בא". לא בא. חלשה דעתה. ירדה דמעה מעינה. היה יושב (רב רחומי) על הגג נשבר הגג מתחתיו ומת".

"הנני כאן, אך כמו יונה פצועה / אני נופל תמיד מול שערך"

 איש אחד יצא למסע, וכיוון שהדרכים משובשות בליסטים ובחיות רעות, הוא חשש שמא ייעלם במהלך המסע ויותיר את אשתו עגונה.

ישב האיש וכתב גט לאשתו והפקיד אותו בידי נאמנים. הגט שכתב מכונה "גט על תנאי" ובו קובע הגבר: אני מגרש את אשתי מהיום, אם, ורק אם, לא אחזור לביתנו תוך שלושים יום.

"איש אחד אמר להם (לאנשים שהפקיד על הגט של אשתו): 'אם לא אחזור לביתי עד שלושים יום - תנו גט לאשתי'. חזר בסוף שלושים יום. הפסיקה את דרכו המעבורת (גשר או ספינה שהתקלקלו ולא אפשרו לו לחצות את הנהר). קרא אותו האיש: 'ראו, חזרתי, ראו, חזרתי'. אמר שמואל: זו אינה נקראת חזרה" (בבלי כתובות דף ב, ב).

"כמו נסיכה שבויה במגדלים / בין סורגים יושבת ומחכה / האלהים, האלהים גדולים"

לפנינו תבנית ספרותית ותרבותית מוכרת: גבר יוצא למסעותיו ואשתו ממתינה לו בפתח הבית. לפחד שמא הגבר לא ישוב מן המסע, הורים רבים; אולי הוא יתפתה לחיי הנדודים, אולי הוא ימצא לעצמו בית חדש, אולי שודדי דרכים או חיות רעות יסיימו את מסעו, ואולי הוא יוותר פצוע ומוכה באחת מתחנות הדרך.

הגבר שלפנינו הוא אדם הגון, הוא רוצה לבטח את אשתו מסכנות הדרך ומותיר אותה עם גט, שיגרום לכך שלא תהיה עגונה.

"אני האיש אשר תמיד חוזר"

הגבר הקציב למסעו שלשים ימים בדיוק. מעניין לציין שלפי המשנה שלושים ימים זו גם מסגרת הזמן בה מותר לתלמידי חכמים לשהות בבית המדרש ללא רשות נשותיהם.

רב רחומי שהה שנה בבית המדרש ברשות אשתו, לאחר שנה פקע ההסכם שלו עם אשתו, וצערה על בגידתו בה הוביל למותו. על רקע מסורת זו של רב רחומי, בולטת לעין צדיקותו של גיבור המעשה שלנו, שנראה שאינו תלמיד חכם, אלא אדם שנוסע לפרנסתו. אדם זה יוצא רק לשלושים יום ודואג לבטח את אשתו בגט.

קשיים בדרך? פיתויים? חישוב לא נכון של משך המסע? ואולי חוסר אחריות. כך או אחרת הגבר שב לביתו בדיוק עם תום שלושים הימים. המרוץ צמוד ואם הגבר יגיע אפילו שניה לאחר תום שלושים הימים, יתתקיים התנאי שהתנה, הגט יהיה תקף ואת הנעשה לא ניתן יהיה להשיב. אם, למשל, הגבר כהן, לעולם לא יוכל לחזור ולחיות עם אשתו, שהפכה בהרף גם לגרושתו.

"האבנים פוצעות את כפותי / אבל אני איני מרגיש דבר"

ככל הנראה, עברה הדרך בלי מכשולים, שכן הגבר מגיע בזמן לביתו. אלא שברגע האחרון ממש, כשהוא רוצה לחצות את הנהר, המפריד בינו לבין משפחתו, מתרחשת תקלה. אולי הגשר נשבר, אולי המעבורת לא מתפקדת. וברגע האמת, בדקה האחרונה, עומד הגבר מעברו השני של הנהר, רואה מנגד את עירו ואת ביתו ויודע שכלתה עליו הרעה.

בייאושו הוא מנסה להרחיב את תחום ההלכה ואת תחום העיר, ומן העבר האחד של הנהר הוא זועק אל העבר השני: "ראו חזרתי. ראו חזרתי". האם צעקתו תישמע ותתקבל?

"אני רואה אותך הרחוקה / כמו נסיכה שבויה במגדלים"

כאן נכנס לתמונה איש ההלכה, שמואל, הקובע קצרות ונחרצות: "זו אינה נקראת חזרה". כולם רואים שהוא חזר,

כולם שומעים שהוא חזר, אבל השאלה היא שאלה הלכתית, ושמואל, כדרכם של אנשי הלכה, מודד באמת המידה שבידו, את המרחק בין קצה הנהר לתחילת העיר.

כדרכם של אנשי ההלכה, שמואל עסוק גם בהגדרות: האם נהר יכול להיחשב חלק מהעיר או שהוא חיצוני לה. וכדרכם של אנשי הלכה, שמואל צריך לפסוק והוא פוסק: "זו אינה נקראת חזרה", ועל כן הגט תקף והאשה מגורשת.

בין רב רחומי לבעל הגט

ההשוואה בין שתי האגדות מרתקת. במוקד של שתיהן נמצא משולש למדני ידוע: אישה, איש ותורה. בשתי המסורות התורה מפרקת את הזוגיות האנושית.

בלב שתי המסורות הקצרות נמצא משפט עליו חוזר המספר פעמיים. באגדה על רב רחומי אומרת האשה: "עכשיו בא, עכשיו בא", ובמעשה הגט אומר הגבר: "ראו חזרתי. ראו חזרתי". שני המשפטים ממוקדים בכישלונו של הגבר לשוב לביתו.

זמן הלכה

לזמן ההלכתי תפקיד קריטי בשתי המסורות. רב רחומי חייב לחזור לביתו בערב יום הכיפורים, ואם לא יצא לדרכו מספיק מוקדם, כבר לא יוכל לחזור, כיוון שההלכה לא מתירה לו לקיים את המסע ביום כיפור עצמו. יכול להיות שכמה שעות לפני כניסת יום הכיפורים, גילה רב רחומי את טעותו אבל הוא ידע שכבר אסור לו לצאת לדרך, שכן לא יוכל לסיימה לפני כניסת החג. גם האשה הכירה את מגבלות הזמן ההלכתי ולכן, ככל שהעמיקה השמש לשקוע, הבינה שכלתה עליה הרעה.

גם לבעל הגט היה זמן. גם זמן זה, כמו זמנם של רחומי ואשתו, נקבע על ידיו, אך מרגע שנקבע הזמן, הוא קיבל תוקף הלכתי, אובייקטיבי וחסר פניות ופשרות. שלושים יום בדיוק. גם כאן, שבירת מסגרת הזמן שברה את הזוגיות.

הגבר האמיתי בסיפור הגט הוא שמואל

בחשיבה סטראוטיפית אפשר לראות איך המספר מבנה את פוסק ההלכה כדמות "גברית" שלטת וחורצת גורלות, ואילו הגבר השב ממסעו הוא למעשה ה"נקבה" בסיפור, הוא פסיבי ומקבל דין, בחוסר האונים שלו ובתוכן דבריו, הוא מקביל לאשת רב רחומי.

על התורה ועל הזוגיות

בשני המעשים עולה מתח למדני עתיק ובלתי פתיר – נאמנות לתורה מול היענות לצרכים, לרגשות ולקשרים אנושיים. הלב נשבר לנוכח זעקות השבר של הגבר וקשיחותו ההלכתית של שמואל.

התורה שמשכה את שמואל להעדיף את מידת הדיוק על פני מידת הרחמים, היא אותה תורה שמשכה את רב רחומי והשכיחה מלבו את רחמיו על אשתו המצפה.

בשתי המסורות מצטיירת התורה כאישה פתיינית ואכזרית, הדורשת מהלמדנים התמסרות מוחלטת, והתעלמות כמעט נקמנית מהאישה האחרת המחכה להם בבית.

בבית המדרש של הטוקבקים - על פמיניזם ועל התנתקות מהבית ומהרחמים

לא פעם אני מקבלת מטוקבקיסטים הערות עוקצניות התוהות על ההשתייכות הדתית-מפלגתית שלי,

ועל מספר השעות היומיות שאני מקדישה ללימוד תורה. אנשים אלה קובעים שמי שלא מקדיש את כל חייו ללימוד תורה, ולא ממית עצמו באהלה של תורה – אינו רשאי ללמדה.

בתודה לאלהי הפמיניזם, נדמה לי שאנחנו יכולים וצריכים להחליף כבר את הנרטיב הזה על "ממית עצמו באהלה של תורה". אני לא ממיתה עצמי באהלה של תורה, ואני אפילו לא רואה בזה אידאל. אני גם אמא, וגם מפרנסת את משפחתי, אני גם כותבת וגם מפסלת, אני אוהבת לבשל ואוהבת לקנות נעליים.

אחת המתנות הגדולות שיכולה התרבות הלמדנית לקבל משילובן של נשים בבית המדרש, היא שקרנה של ההתמסרות הטוטאלית תפחת. כיוון שאני לא מסורה רק לתורה, אני רוצה להאמין שאני, בניגוד לרב רחומי, לא אשכח את יקירי בבית, ואני, בניגוד לשמואל, לא אתן להלכה לכבוש את רחמי.

ומה נאחל?

שנשמח בשמחת תורה, שיהיו לנו הרבה קוראים וקוראות בתורה, הרבה כלות וחתני תורה, שילדיינו ינופפו בעליצות בדגלים שיוויוניים, שכל מי שרוצה יטול חלק בחוויה הקהילתית, ושלא נצטרך לבחור עוד בין אהבת תורה לאהבת אדם.