הפח שטמן יעקב אבינו למשה רבנו
משה מתעלם מהמורשת שהשאיר יעקב, ומעלה את שבט לוי מהאשפתות אל הפסגה. כדי שאיש לא ישים לב למהלך - מקפיד משה לטשטש אחריו את העקבות. אלא שיעקב התכונן לכך מבעוד מועד. לא אדם כמוהו יניח לעיוות היסטורי כזה להתרחש. הפרשה האחרונה – יורם טהרלב נפרד
"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
מה בין תורה לבין מורשה? תורה היא מה שקיבלנו בהר סיני, ומורשה היא מסורת ומנהגים שעברו במשפחה, בקהילה או מאב לבן. שהיו אומרים "מנהג אבותי בידי". זו מורשה. שאדם מורשה לעשותה אך אינו חייב.
ואילו תורה היא הוראה מפורשת שחובה עליו לעשותה ולקיימה. ולכן טורחת הפרשה לומר שאת התורה ״ציווה לנו משה״ והרי היא מצווה, ואת המורשה – קהלת יעקב. דברים שנוהג בהם הציבור גם בלי לבדוק אם הם מדאורייתא או לא.
זבח פסח הוא תורה וחד גדיא הוא מורשה. מזוזה היא תורה ונשיקתה היא מורשה. ברית מילה היא תורה ומציצה היא מורשה. ולכן אי אפשר לערער על ברית המילה אך רבים מערערים על המציצה.
יעקב מתהפך בקברו
ואת ההפרש הזה שבין תורה לבין מורשה, בין משה לבין יעקב, אנו רואים היטב בברכות שמברך משה את כל אחד מהשבטים ומשווים אותן לברכות שבירך יעקב את אותם השבטים, כאשר היתה המשפחה קהילה של שבעים נפש ולא שישים ריבוא.
את שתי הברכות הארוכות ביותר והנכבדות ביותר מקדיש משה ללוי וליוסף. על מקומו של יוסף אין איש מערער.
והרי בברכת יעקב הוא בזוי ונקלה, ואביו אומר עליו ועל חברו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר". ובמקום לברך אותם הוא מקלל אותם ואף משתמש כלפיהם בקללה הנוראה "ארור".
זה מה שהשאיר לנו אבינו יעקב ונקרא מורשה קהילת יעקב. והנה משה, שהמורשה אינה נר לרגליו, אלא התורה, ומעולם לא פגש את יעקב, ולא זכה לשמוע את דעתו על בניו, הופך את הקללה לברכה, ואומר ללוי: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל... בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה"! ויעקב בוודאי התהפך בקברו: על הבן, שהיה בעיניו רוצח מתועב, נאמר יורו משפטיך לישראל?!
טכניקת ההשכחה
ומה מלמדנו הדבר? שאת המורשה קשה לשמור לנצח, ואחרי ארבע מאות ושלושים שנה, שחלפו בין הברכות, ייתכן מאוד שהתורה תמחק את המורשה כליל.
ולפעמים לא נדרשות לכך מאות שנים אלא שישים שבעים שנה בלבד. וכבר בימינו שמעתי ילד קטן שחזר מהגן וסיפר להוריו: היום היה לנו יום הזיכרון לשועל ולדבורה.
אך משה לא חיכה שתימחק המורשה מאליה אלא דאג לסילוקה! מכיוון שהעלה את שבט לוי מאשפתות אל המעמד הרם ביותר בין השבטים, החל לחשוש שמא מישהו מחכמי העם ייזכר בקללה הרובצת עליו מימי יעקב, ועשה דבר שלא ייעשה.
הוא מחק את שבט שמעון מרשימת השבטים! מכיוון שכל התורה היתה ידועה למתי מעט, רק כמה קטעים ממנה היו שגורים בפיהם של כמה חכמים בלבד, והתורה שבכתב טרם הייתה, חשש שמא אותם חכמים יפתחו את קופת השרצים של לוי, כשייזכרו בפסוק "שמעון ולוי אחים" וכו'.
כדי למנוע סכנה זאת, מחק את שמו של שמעון והוא אינו מופיע ב"וזאת הברכה". השבט היחיד ששמו אינו נזכר! שלא להעיר דובים ישנים. ושחס וחלילה לא יוכפש מחדש שמו של לוי.
ואת הטכניקה של השכחת שמות למדו כמה ממנהיגינו בדורות לעתיד לבוא, ואף דוד בן גוריון, אבי מדינת ישראל, נהג להתעלם מקיומו של יריבו המר, מנחם בגין, ומעולם לא נקב בשמו! וכשרצה להתייחס אליו היה אומר: האדון שיושב ליד חבר הכנסת בדר...
אולם משה רבנו, שהשאיר טקסטים עבריים מהגדולים בהיסטוריה, ודאי ידע איך לאיית את המילה שמעון. אך כאמור, קינן בקרבו חשש כבד כי אם יזכיר את שמעון ולוי ביחד ייזכרו בני ישראל כי יש להם אחות. ודינה של שמועה כזאת שהיא נפוצה מהר. וקושרת את שניהם שכם אחד בעניין החמור שבו היו מעורבים.
כבוד של זאב
את הקושי ביצירת תדמית חדשה אולי יבהיר המשל הבא:
יום אחד בלב דואב
פנה הכלב אל הזאב
וכך שאל אותו: כיצד
אהיה כמוך מכובד?
ענה הזאב: אכן כואב,
הרי אתה דומה לזאב!
אבל הבדל אחד ישנו:
כשזאב פוגש את בן מינו
הוא מרחרח את פניו
ולא מתחת לזנב.
אם כך תנהג אני ערב
שיכבדוך כמו זאב!
שמע הכלב לעצה
את כל פרטיה הוא ביצע
היה על זה מקפיד מאוד
וכך זכה לרוב כבוד.
ויום אחד, אחרי שנים,
פגש את הזאב שנית.
מיד ריחרח את פניו
אך הזאב אמר אליו:
ידיד, חבל על הטירחה
אני הרי מכיר אותך,
אצלי אתה יכול לחזור
ולרחרח מאחור.
ואולי זאת היתה כוונתו של יעקב בברכתו לבניו.
יעקב מקדים תרופה למכה
יעקב, אשר העיד באזני בניו כי ידע מראש ״את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״, צפה את הנולד גם בעניין זה,
ולכן כתב בברכתו: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו! המחוקק הוא כמובן משה אך מיהו השבט? השבט הוא שמעון, שגם אם ינסה המחוקק להעלימו לא ייעלם וישוב ויחמוק בין רגליו! ואכן שמעון נבלע ונטמע בשבט יהודה, והגשים את הברכה לא יסור שבט מיהודה. ובכך טמן יעקב אבינו פח יקוש למשה רבנו!
וכאן תמה פרשת וזאת הברכה ותמה התורה. תמה תמה תמימה ומשיבת נפש. ומי שירצה לחזור אל הפרשיות בעזה"י יקובצו כולן בספר, בו יתווספו עוד כהנה וכהנה אמרי שפר ואנוכי לרגליכם עפר ואפר.
- טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
לפנייה לכתב/ת 
