דו"ח שרה: הנשים השותקות של הגברים העוקדים
אברהם עקד את יצחק, אבל היכן הייתה שרה? את השאלה הזאת אפשר לשאול על כל הנשים של הגברים התעללים, החונקים והמשפילים. האם הן אשמות במצבן? האחריות מוטלת על אברהם, ועל הקהילה שבוחרת להעריץ את העוקד
בכל שנה בהפציע פרשת "וירא", אני מתיישבת לערוך את הדו"ח השנתי על שתיקת האמהות, הלוא הוא דו"ח שרה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת וירא
אין ספק כי האחריות לעקידת יצחק מוטלת על מצפונו של אברהם. אברהם טעה בהבנת הניסיון האלוהי. הוא אמור להתווכח על פקודת "קח נא את בנך", כפי שהתווכח למען אנשי סדום. אבל הפעם הוא בחר להיות "ירא אלהים", ולא "אוהב אדם".
באותה אבחה בה אני אומרת: האחריות מוטלת על אברהם, אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלשאול, היכן הייתה שרה? שרה הרי ידעה למה אברהם מסוגל; הוא מסר אותה למיטותיהם של מלך מצרים ומלך גרר. הוא נענה לדרישתה האיומה לגרש את הגר ואת ישמעאל בכורו, אז איך אפשר לסמוך עליו שלא יפגע בבנה בכורה אשר אהבה?
בכל שנה בהפציע פרשת "וירא", אני שואלת את עצמי האם יש להטיל חלק מאחריות העקידה על נשותיהם של הגברים העוקדים, והאם אפשר שלא?
"אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת, שאני לא יודעת כלום"?
התורה, כמו המציאות המוכרת לנו, שותקת את חווייתה של אשת העוקד. מילותיה האחרונות של שרה מעל במת המקרא הן (לצערי הרב)
פקודת הגירוש של ישמעאל והגר: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". ומה היה אחר כך? האם היא ידעה על ה"טיול" שעורך אברהם ליצחק? האם חשדה בו? ולמה היא לא שמרה על הילד?
במקום בו מחרישה התורה, מדבר המדרש, והוא מציע את גרסת העקידה של שרה (תנחומא, וירא, כ"ב-כ"ג): "אמר אברהם מה אעשה? אם אגלה לשרה - נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו, תהרוג את עצמה.
"מה עשה? אמר לשרה תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח... זקנים כמותנו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח... כשהיו בתוך המאכל, אמר לה: את יודעת כשאני בן שלוש שנים היכרתי את בוראי, והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים, אקחנו ואחנכהו שם. אמרה לו לך לשלום...
"באותה שעה (שעקד אברהם את יצחק) הלך השטן אצל שרה, ונזדמן לה כדמות יצחק. כיוון שראתה אותו, אמרה לו: בני מה עשה לך אביך?... לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה".
אברהם מוצג במדרש כקנאי דתי ובעל יהיר, החושש ששרה "בקלות דעתה" תמנע ממנו את המעשה הקנאי. אברהם יודע ששרה לא סומכת עליו, ואם ייקח את יצחק ללא רשותה - היא תהרוג את עצמה מפחד ומאשמה.
על כן, ייכתב בדו"ח שרה: אברהם יודע ששרה יודעת שהוא קנאי ומסוכן.
"בני, מה עשה לך אביך?"
המשפט הזה מכה בי בכל פעם מחדש. כמה מזעזעת חווייתה של אמא הפונה בשאלה זו אל בנה. הדרשן מספר שהשטן-יצחק רק הופיע בפני שרה, וכבר בקעה מפיה זעקת האמהות: "בני, מה עשה לך אביך?"
ולכן יירשם בדו"ח שרה: שרה ידעה שאברהם יפגע ביצחק, שהרי היא הזדעקה עוד בטרם פתח "יצחק" את פיו.
האם שרה אשמה בעוון אי מניעת פשע?
בכל שנה, בהפציע פרשת "וירא" אני מגלה שתמונת העולם שלי משתנה, ועמה משתנה גם דו"ח שרה. בשבוע שעבר גזר בית המשפט על
גואל רצון שלושים שנות מאסר. עם חשיפת סיפורי הזוועה החלו לעלות שאלות בדבר אחריות האמהות, נשותיו של גואל, לסבל שגרם הוא ילדיהן. ופתאום היה לי ברור שהתשובה היחידה היא – לא. הן לא אשמות, הן הקורבנות.
האם הייתי רוצה שהן ימצאו כוחות להיחלץ מהמצוקה ולהגן על ילדיהן? בוודאי. האם מותר להאשים אותן על כך שלא מנעו את הפשע? נדמה לי שאם נעשה זאת, נטשטש את הגבולות בין קורבן לתוקפן.
על כן ירשם השנה בדו"ח שרה: עצוב לגלות ששרה לא מצאה כוח להגן על יצחק, אבל אי אפשר להאשים אותה בעקידה.
ומי בכל זאת אשם באי מניעת פשע?
אני חושבת שהקהילה. נשות גואל רצון היו שבויות בחוויה נפשית ופיזית איומה. הן לא יכלו להציל את עצמן, ועל כן תהיה זו איוולת לחשוב שהיה באפשרותן להציל את ילדיהן. אבל הקהילה שלא נשבתה בקסמו של הגואל, הייתה אמורה לקחת אחריות, והיא, על מוסדותיה, בוודאי אשמה בשנים רבות של אי מניעת פשע. לקהילה יש משטרה, שרים, עובדים סוציאליים, שופטים ופעילים חברתיים. והקהילה לא יכולה לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו".
גם עבירות מין הן עניין של גיאוגרפיה
מיד לאחר פרסום גזר הדין של רצון, התפרסם במדור זה טור אמיץ ונוקב שכתבה חסידת גור לשעבר, שרה איינפלד. בדבריה היא משווה בין סבלה כחסידת גור, לסבלן של נשות רצון: "בקהילה שבה חייתי, מגיל 17 ומעלה,
כולן-כולן מתארסות, מתחתנות ומתחילות ללדת. אף אחת מאתנו לא מכירה קודם את בעלה. זו תמיד ההחלטה של השדכנים, ההורים ובעיקר הרבי מגור, שבחר עבורי את בעלי בלי להכיר אותי בכלל.
"בפעם השנייה בחיי ראיתי את בעלי מתחת לחופה... שם, מתחת לחופה, התחלתי להבין את הטירוף... כמו מפעל גדול של הרבי - הכל הולך למקום אחד: להרבות את הקהילה, וכמה שיותר".
איינפלד יוצאת בדבריה נגד המפנים אצבע מאשימה אל נשות רצון (או נשות גור), והיא שגרמה לי להבין שעלי לשנות את דו"ח שרה, ולהעמיד את כל האחריות על הפושע ועל הקהילה השותקת.
אבל דבריה של איינפלד מעוררים שאלה קשה מאוד לגבי אחריותה של הקהילה. איינפלד מתארת בדבריה אלימות מינית וניצול, שהופנו כלפיה בפיקוחו ובהוראתו של הרבי מגור (מנהיג החסידות הגדולה ביותר בישראל). מדוע נחלצת המדינה להגנתן של נשות גואל (גם אם באיחור רב), ואינה נחלצת להגנתן של חסידות גור המנוצלות?
הנה הסיבות
מאותה סיבה שהמדינה מרשה לרופאים לספק לנשים בריאוֹת לגמרי טיפולי פוריות המסכנים את בריאותן ואף את חייהן. מאותה סיבה שהמדינה מרשה לכמה רבנים ופוליטיקאים למנוע ממאות-אלפי ילדים השכלה בסיסית, ולדון אותם לחיי עוני ובורות, ולתלוּת ברבנים ובעסקנים דתיים עד ליומם האחרון.
מאותה סיבה שהמדינה מאפשרת לבית הדין הרבני למנוע מאישה שיצאה בשאלה לפגוש את ילדיה. מאותה סיבה שהמדינה מאפשרת לרבנים לקבוע כי אנשים מסוימים הם ממזרים, ואין להם זכות להינשא. והרשימה עוד ארוכה ומזעזעת.
למרבה הצער, עלינו לומר ששפר גורלן של נשות גואל מגורל נשות גור, שכן גואל רצון הוא מקרה "נוח" למדינה. הוא רשע מרושע שלא מקושר לשלטון. לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, גם לאלימות מינית גורל דומה. איש לא יחקור את טענותיה של איינפלד, ואף אחת מהטענות האחרות שהועלו כאן או באלף כתבות אחרות, וזאת כיוון שבניגוד לגואל רצון - הרבי מגור (ורבנים אחרים) מהדקים את אחיזתם בצווארם של בכירי הפוליטיקאים בישראל.
יתר על כן, לפוליטיקאים הישראלים (אלה שאינם מרחיקי ראות) יש עניין אישי במפעל החיתון וההולדה חסר הרחמים, ובחיי הגטו והעוני של החברה החרדית. מצבור כה גדול של "תינוקות שנשבו", הוא מאגר נכסף של מנדטים.
אנשים שאין להם לאן ללכת, ומוחם נשטף בתביעה לפרות ולרבות בלי גבול, ישימו בקלפי את הפתק הנכון, וב"דיל" נפלא יגיעו מאות-אלפי הפתקאות לידיו של הפוליטיקאי החילוני, שיטיל בתמורה ביצורים נוספים על מנגנון השליטה החרדי. עד מתי? עד שנקרוס, כנראה.
צר לי עלייך, שרה איינפלד
וצר לי על אחיותייך, סבלכן מתקיים במקום הלא נכון, ולאיש מפרנסי הקהילה אין בו עניין.
ודו"ח שרה? צר לי גם עליה ועל חולשתה, אבל אין להאשימה בכך. האחריות כולה מוטלת על אברהם ועל הקהילה שבוחרת להעריץ את העוקד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שבתי לעיין בטור שעסק בגילוי עריות, וראיתי שעדיין עולות בו תגובות ביקורתיות ומתרצות לנתון המבהיל ולפיו אחד מכל שבעה אנשים נפגע מגילוי עריות.
שחר (טוקבק 51) הציעה: "אני חושבת שמדובר באחת מתוך שבע נפגעות. כלומר, הסטטיסטיקה היא אחת משלוש עוברת פגיעה מינית, ומתוך הנפגעות אחת מתוך שבע היא נפגעת גילוי עריות. זה לא הופך את הסטטיסטיקה לפחות מזעזעת, וזה קורה בכל המגזרים, בערך באותה המידה".
את צודקת שזה קורה בכל המגזרים, ושגם אחת מכל שבע קרבנות פגיעה מינית זה הרבה ומזעזע, אבל הנתון הוא אחד מכל שבעה בני אדם! בדקתי שוב, שאלתי, שוחחתי עם אנשים נוספים שעוסקים בתחום - זה הנתון, וגם הוא נחשב לשמרני.
אני לא חושבת שאתם חולקים עלי מרוע, חלילה, אלא מבהלה, ועל כן אני אוסיף ואומר זאת שוב ושוב, כדי שנדע את האמת ונדע לשמור על הילדים שלנו – אחד משבעה בני אדם נפגע מגילוי עריות.
והלוואי שתהיה שבת שלום.
