"צדיקים" סדרתיים: הרבנים שהיו מחרימים את משה רבנו
אם הצדיקים שלנו היו עומדים על המשמר לפני כ-3,000 שנה, יש מצב שעוד היינו במצרים. גם היום השירות בצה"ל נתפס בעיניהם כ"סכנה רוחנית", וכל שיתוף פעולה עם הציבור החילוני מותקף. מעניין שאלה הם אותם הצדיקים שנטשו את התנ"ך, והיום מזדעקים כאשר יהודים ממגזרים שונים עוסקים בו
מדרש יוצא דופן מספר על יציאת מצרים בתיאור שנראה מפתיע במבט ראשון: "רבי אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים (סוּף)", ובכל זאת, "הים נקרע לפניהם" – ה' הוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים, למרות פסלים ואלילים שרבים מישראל לקחו עמם בצאתם ממצרים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
במבט מפוכח יותר, אחרי מאות שנים בתוך טומאת מצרים, ברור שהיו פסלים ואלילים בתוך מחנה ישראל, ותהליך הטיהור של עם ישראל מעבודה זרה היה ארוך וקשה. גם חטא העגל במדבר, וגם פסל מיכה נראים במבט מפוכח מובנים יותר (בלי לגיטימציה, כמובן).
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- רבנים: חוששים מהחלקה? ותרו על בית הכנסת
- טלנובלה בתמונות: הצלם החרדי שמתעד חיים
- היסטוריה: "מותר לאישה לפסוק הלכה"
אם היו עומדים "צדיקי ישראל" על משמר הטהרה של מחנה ישראל, אולי היו מצליחים לגרום לכך שכל מחזיקי צלם ופסל ישליכו אותם לים סוף, אבל באותה מידה, ייתכן שהם היו מנסים לעכב או למנוע את יציאת מצרים, בדרישה של טיהור המחנה כתנאי ליציאה.
אין בתיאורים אלה "לגיטימציה" חלילה לעבודת אלילים, אבל מי שדורש טהרה שלמה כתנאי לגאולה, ייתכן מאוד שדווקא הוא מעכב את הגאולה. זאת הייתה עמדתו של הראי"ה קוק בעד יישוב הארץ ובנייתה על ידי החלוצים, שבאו מכל הדעות והזרמים, למרות חילולי קודש רבים ודעות כפרניות. על כך הותקף בחריפות איומה על ידי "הצדיקים" שהעדיפו להסתכן בחורבן הגולה, על פני השתתפות בבניין הארץ ביחד עם "סכנות רוחניות".
וכך עד היום: שירות בצה"ל נתפס כ"סכנה רוחנית", וחקלאות ישראלית שמבטיחה את אחיזתנו במרחבי ישראל נדחית מפני יבולי נוכרים אם היא נשענת על היתר המכירה בשנה השביעית (במפתיע או שלא, "היתר עיסקה" לריבית לא זוכה ליחס דומה, למרות האזהרות החמורות בתורה נגד כל מי שמעורב בהלוואה בריבית).
ה"צדיקים" דווקא נטשו את התנ"ך
לימוד התנ"ך ננטש לאסוננו על ידי רוב היהודים ומוסדות התורה בימי הגלות, בשל חששות כבדים ואף מוצדקים מן
הפרשנות הנוצרית, ואחר כך גם בגלל הפרשנות הקראית, ולבסוף בגלל הכפירה והזלזול שבחקר המקרא הביקורתי.
עם ראשיתה של שיבת ציון לשפת התנ"ך ולארץ התחולל שינוי מבורך בלימוד התנ"ך בישראל, אלא שרוב ה"הצדיקים" נעלו את דלתותיהם בפני השינוי, והשאירו את התנ"ך ואת העיון בו ל"חיצוניים".
בדור הבא נחלשו לימודי התנ"ך בציבור הישראלי הכללי, כמו ערכי הציונות בכלל, עד שקמו מחדשי הציונות במכינות הקדם-צבאיות, בארגוני ההתיישבות והסטודנטים, בישיבות ציוניות וגם בציבור הרחב, ושוב החל מסע מחודש להכרת התנ"ך ולעיון בו, מתוך חיפוש משמעויות אקטואליות ורלבנטיות.
כאן הופיעה גם היוזמה הנפלאה של סגן שר החינוך, חבר הכנסת אבי וורצמן, שחבר עם הרב בני לאו למסע ציבורי רחב עם פרקי התנ"ך (929). והנה שוב קמים "צדיקים" שלא הרבו לעסוק בספר-הספרים (ביניהם גם כאלה שרואים את עצמם כתלמידי הרב קוק), ומבקשים לעצור את המסע הישראלי הזה להוצאת לימוד התנ"ך "ממצרים", בטענות (מוצדקות בחלקן) שיש במפעל הזה ביטויים, ניסוחים ורעיונות של כפירה וזלזול ופגיעה בקודשי עם ישראל.
אם כבר טהרנות, הנוצרים חילקו את התנ"ך לפרקים
אחרי מאות שנים של התרחקות מן התנ"ך, הלוא אי אפשר שלא יעלו קוצים וחרולים בין הדפים הנטושים, שכל העולם משוטט
בהם חוץ מיהודים "יראים", הדבקים בצמצום הגלותי. אכן, כל המבקשים לצאת מן הגלות הזאת יודעים ומבינים שנפגוש בדרכנו קשיים וסכנות גם מתוכנו ומתוך ההולכים עמנו.
צר לי עליכם "צדיקים" שלנו, שאין אתם יודעים להבדיל בין ירידה לגלות עם תנ"ך סגור ולב ירא, לבין "יציאה ממצרים" עם תנ"ך פתוח ולב שומע, למרות כל הסכנות וההבלים הנלווים.
כל זה מתמקד בתמצית לתוך כותרת המסע – תנ"ך 929 – הלוא הם פרקי התנ"ך. חלוקת פרקים זו איננה יהודית, וחותמה הנוצרי בולט כבר בתחילת התורה. מחלקי הפרקים התאמצו להוציא את השבת מפרק הבריאה, והתחילו בה את פרק ב'. כל קורא בר-דעת מבין שהשבת היא שיאו וחיתומו של פרק הבריאה, אבל קשה היה לחסידי יום ראשון לקבל זאת.
החלוקה היהודית לסדרים ולפרשיות השבוע נדחקה מפני חלוקת הפרקים שהיו קצרים יותר, והפסוקים של מסורת ישראל קיבלו את המספרים שלהם לפי סימוני הפרקים הזרים. שיטה זו כבשה את העולם כולו בזכות ההתמצאות הקלה והיעילה של המוני קוראים, פשוטים ומלומדים כאחד, עד שכל מהדורות התנ"ך שלנו ספגו אליהן את חלוקת הפרקים הזרה.
והנה אנו יוצאים מן הגלות עם תנ"ך פתוח בידינו, אבל סימון הפרקים חתום בתוכו מראשיתו עד סופו – כעין "עבודה זרה" שעברה עם ישראל בים סוף, ביציאת מצרים.
חותם הצליעה מהמאבק בעולם הנוצרי
כבר נעשו ניסיונות רבים - כמה מהם מרשימים מאוד - לחזור לחלוקה מסורתית (סדרים ופרשיות), ועוד ייעשו רבים. אבל
חלוקת הפרקים הפכה כל כך נפוצה ומקובלת, שאין תנ"ך בלעדיה. גם אם תהפכו את 929 לאותיות עבריות (תתקכ"ט פרקים), זו תישאר חותמת זרה מנדודי גלותנו בעולם הנוצרי.
חז"ל קראו לעולם הנוצרי בשמות "עשו" ו"אדום", האח מבטן שהפך לשונא ולרודף. לפני מפגש ההתפייסות של יעקב ועשו, מתואר בתורה המאבק של יעקב אבינו עם האיש הפלאי במעבר יבוק, המאבק החזיתי היחיד של יעקב, שממנו זכה לשם ישראל. אולם יעקב יצא מן המאבק ההוא "והוא צֹלֵעַ על ירכו".
לדעתי, חלוקת הפרקים בתנ"ך היא חותם הצליעה שנותר בנו בצאתנו מן המאבק הממושך והנורא, רווי השנאה והדמים, עם העולם הנוצרי, שאחז את התנ"ך שלנו בידיו. במאבקנו אנו שבים ועוברים את "מעבר יבוק" ההיסטורי, כעם ישראל השב לארצו, ועם חותם צליעתנו. התנ"ך בשפתו העברית ובארץ האבות, על כל פרשיותיו ופרקיו – בידינו, ברוך השם!
לפנייה לכתב/ת 
