"שיר אחד": צליל נעים, אבל לא הכי מכוון
יכול להיות שאן האת'אוויי גדולה על הדרמה הרומנטית המוזיקלית "שיר אחד", וקצת פוגעת באווירה האינטימית הצנועה של הסרט אותו הפיקה בין השאר. ובכל זאת, הוא מצליח לפרוט על מיתרי הלב, וגם על הגיטרה
איך הייתם מרגישים לו הייתם מתעוררים מתרדמת ומגלים שאחותכם המוצלחת יותר, שהתכחשה אליכם במשך חצי שנה, לא רק שקראה את יומנכם האישי, אלא שהיא גם יוצאת עם הזמר אותו אתם הכי מעריצים? ספק אם הייתם רוצים להתעורר אל ארוחה משפחתית בה אמכם מנגנת על אקורדיון והזוג הטרי שר שירים שכתבו ביחד על נושאים מטופשים, בתהליך דה-גלוריפיקציה שמזכיר את הצפייה בסולן "סווייד" ברט אנדרסון שר שירים של אביב גפן ב"צוותא" (לא נשכח!).
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
גיבורו של "שיר אחד", סרטה הראשון של הבמאית והכותבת קייט ברקר-פרוילנד (שהופק בין השאר על ידי אדם שולמן ואשתו השחקנית אן האת'אווי, שגם מככבת פה) בורך כנראה באינסטינקטים בריאים ועל כן מקפיד להישאר בקומה כמעט לכל אורך הסרט.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
הנרי הרגיש (בן רוזנפילד, "אימפריית הפשע") החליט לפרוש מהלימודים ולהתרכז בעשיית מוזיקה - החלטה שגרמה לאחותו פראני (האת'אוויי, זוכת האוסקר על "עלובי החיים") השוהה במרוקו לשם עבודת הדוקטורט שלה, לנתק איתו קשר ולהתעלם ממכתביו. אך כשתאונה קטלנית שולחת אותו אל בית החולים מחוסר הכרה, חוזרת פראני אל הבית ואל המשפחה שהשאירה מאחור. מוכת חרטה, היא נחושה לחדור אל עולמו האישי אותו דחתה בתקווה שאם תקיף אותו בריחות ובצלילים אותם אהב, הוא יתעורר לבסוף.
פראני מתחילה להסתובב במקומות ובמועדונים אותם נהג הנרי לפקוד וכך היא מתוודאת לג'יימס פורסטר (השחקן והמוזיקאי האנגלי ג'וני פלין), אמן אינדי שהיווה השראה גדולה עבור אחיה. היא פוגשת בו לאחר הופעה, מספרת לו על הערצתו הגדולה של האח ומגישה לו דיסק פרי יצירתו. בין אם היה זה השיר של הנרי וגורלו המר שריגשו את ג'יימס ובין אם היו אלה פניה היפות של אחותו, מופיע הזמר למחרת בבית החולים חמוש בגיטרה ובשתי כוסות תה.
מסתבר שג'יימס הביישן, שזכה להצלחה מסויימת לאחר אלבומו הראשון, לא מצליח להתגבר על מחסום כתיבה בו לקה מאז שבת זוגו עזבה אותו. בין השניים מתחילה להתפתח ידידות שהופכת לרומן, במהלכו הם נשאבים זו אל עולמו של זה. ג'יימס מבלה יותר ויותר זמן עם פראני ואמה הבוהמיינית (מרי סטינבורגן), ומתוודה ליחסים הבעייתיים ביניהן. ואילו פראני מגלה את סצנת מוזיקת האינדי הניו יורקית ועוזרת לג'יימס לכתוב שירים חדשים.
מי שראה את סרטו האירי של ג'ון קארני "פעם אחת" יחוש בוודאי בדימיון מסויים בין שני הסרטים, ולא רק בתרגום העברי של הכותרת. שני הסרטים מתארים חיבור בין שני אנשים זרים דרך מוזיקה עצמאית ואף נפתחים בסצינה דומה המראה זמר רחוב פותח את לבו בפני קהל אדיש. יותר מזה, נראה כי "שיר אחד" עומד איפשהו באמצע בינו ובין הגירסה ההוליוודית של קארני לאותו הסרט - "התחלה חדשה" שיצא השנה, עם קירה נייטלי ומארק רופאלו. גם כאן נחגגת הסצנה המוזיקלית של העיר ניו יורק, אם כי במקרה שלנו האווירה היא הרבה יותר מדוכדכת, לאור הנסיבות.
ברקר-פרוילנד אמנם יצרה סרט עדין ורגיש, שאהבת מוזיקה אמתית ניכרת בו, אך נראה כי הוא חסר את הקסם המסויים שהיה לשני סרטיו של קארני - אותה כריזמה חמקמקה שמותירה את הצופים עם חיוך. משהו בו מרגיש מעט מאולץ, צפוי וחסר אמינות, והדמויות לא מצליחות באמת לגעת ולרגש. יתכן ודווקא ליהוקה של שחקנית אלמונית יותר לתפקיד שמשחקת האת'אוויי היה מיטיב עם הסרט ומעמיק את תחושת ההזדהות עם הסיפור - עניין שהיה שומר על תחושת ה"סרט הקטן" שהולמת יותר את תוכנו.
"שיר אחד" הוא סרט עם הרבה כבוד למוזיקה ולמוזיקאים, אך העלילה מתפתחת בצורה צפויה ומוכרת מדי והדמות עם הכי הרבה פוטנציאל לגעת ללב שרויה בתרדמת לכל אורכו. בכל זאת, הוא מעניק טעימה מלהיבה מהעושר המוזיקלי שיש לניו יורק להציע - על מועדוניה האקלקטיים הרוחשים וחנויות המוזיקה המלאות בהפתעות. חבל שבסופו של דבר, זהו הדבר הכי מרגש ומלהיב בדרמה רומנטית זו.
