הטייק שלי על הטייקון: עומר רייס על "רדיקל"
שבע שנים אחרי שהתחיל לעבוד על "רדיקל", הבמאי עומר רייס מגיע לקו הסיום של המסע המתיש שכלל פציעה על הסט, הסתבכות עם קצין המוסר של המשטרה וגם עם סרסורים תל אביבים. לפחות יצא מזה סרט בסוף - מותחן דל תקציב על טייקונים מושחתים. "שמח שעברתי את זה, פעם בחיים", הוא אומר
כשעושים סרט, מגיעים אליו עם תסריט ומתחילים בתהליך ליהוק השחקנים בהתאם למה שכתוב בו. אבל בהפקת המותחן "רדיקל" דברים הלכו הפוך: קודם הגיעו השחקנים, אחר כך נכתבו להם התפקידים. ההגיון הזה עלול להישמע עקום, אבל ככה זה כשמדובר בהפקה מטעם בית הספר אימפרו למשחק מול מצלמה, בה נדרשות דקות מסך משמעותיות לכל אחד מ-15הסטודנטים בשכבה. עם האתגר יוצא הדופן הזה נאלץ להתמודד הבמאי עומר רייס, וזוהי היתה רק תחילתה של ההרפתקה הזו:
שבע שנים אחרי תחילת העבודה על הסרט שיוצא סוף סוף לאור - לא דבר של מה בכך בהתחשב בטלטלות, באתגרים ובקשיים שהבמאי נאלץ לעבור בתקופה זו עם הפקת הגרילה דלת התקציב הזו. כיום הוא נזכר בכמה מהתקריות המוזרות והלא צפויות שעברו עליו ועל צוותו במהלך הצילומים, ומשתף אתכם בחוויות במדור הערות הבמאי. השחקנית ששברה את ידה בעודה אזוקה לקטנוע שנהג השחקן נטול הקסדה, ההסתבכויות עם קצין המוסר של הרשויות מחד, ומאידך של סרסורי בית בושת תל אביבי מבודד.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet:
- דני מנקין על "77:78 - על המפה"
- אורי בר-און על "10 אחוז ילדה שלי"
- קובי מחט על "גויאבות"
- טלי שלום עזר על "פרינסס"
- נדב לפיד על "הגננת"
- אסף קורמן על "את לי לילה"
עלילת "רדיקל" נראית מאוד אקטואלית בימים אלה של דיון ציבורי על הגז. המותחן מתחיל בפעולה של קבוצת מהפכנים קיצוניים שאמורה לטלטל את מדינת ישראל. על הפרק: חטיפתו של טייקון מפוקפק שזומם להשלים עיסקה שעשויה לפגוע בציבור. העניינים מסתבכים כשאל ידי האנרכיסטים הצעירים נופלת נערה תמימה לכאורה, אשר חוברת אליהם. מכאן ואילך הפרשה מסתעפת ובדרך נחשפים הקשרים של משפחת הטייקון לשוטרים מושחתים, וגם לעולם התחתון. לא כל הדמויות יצאו בחיים מהסיפור הזה, בדרך לסגירת המעגל.
- חוטפים וחטופים - הנושא הלוהט של קולנוע הישראלי
- אנחנו גילינו אותו לפני ארבע שנים: עומר רייס וסרט קצר במדור קולנואני
"את העבודה על הסרט התחלנו ב-2008 כשהתחלנו לכתוב את התסריט, סיימנו לערוך את הסרט ב-2013, אבל רק היום הוא יוצא לקולנוע", אומר רייס, שנשא את הפרויקט על גבו עד להשלמתו,
"כשאני מסתכל אחורה, יש בזה המון סיפוק כיוון שאנחנו עשינו סרט בצורה בלתי אפשרית כמעט, אבל מה שהיה לנו פה זה את הדבר הכי חשוב בעשיית סרט, שזה כוח רצון ותשוקה לעשייה, לקולנוע, לאמנות, לאנושיות, לחיבור. ועם זה עושים סרטים. ואת זה אני אקח הלאה גם לסרטים הבאים שאני אעשה, שמן הסתם לא יחזרו על הסרט הזה, זה פעם בחיים, ואני שמח שעברתי את החוויה הזאת".
עוד על האתגר של "ללהק סיפור לשחקנים, במקום ללהק שחקנים לסיפור" - כהגדרת רייס, בכתבת הערות הבמאי. שם תוכלו לשמוע בפירוט גם על התקלות במהלך הצילומים וההתקלויות עם קצין המוסר של המשטרה שדרש לראות את הקלטות שתיעדו שוטרים מתגפפים (שהיו בעצם שחקנים במדים), ועם הזונות והסרסורים שנרעשו מהמצלמה שהוצבה בקרבת מקום העבודה שלהם.
