האונסים והעוקדים: הקוד האתי המעוות שביהדות
יהדות "עקידת יצחק" מאמינה שאדם רשאי להקריב את חיי זולתו למען האל. זו היהדות ששיאה בפרשת השבוע שלנו. אני מעדיפה את היהדות ההפוכה של "בצלם אלוהים ברא את האדם". פרשת השבוע מגלה את האמת האיומה: יש אנשים רבים שלא מפחדים לפגוע בזולת, הם רק מפחדים שידעו שהם עשו זאת
הקוד האתי
אם נבקש לחלץ אמות מידה מוסריות מפרשת השבוע, נקבל את רשימה הבאה:
אסור לצחוק מהודעות אלוהיות.
אסור לאנוס אורחים זכרים.
מותר לאנוס בנות בתולות.
בעיתות חירום בנות יכולות לאנוס את אבא (עליהן להקפיד שהוא לא יידע על כך דבר).
מותר לגבר להעניק את אשתו למלך (עליו להקפיד שהמלך לא ידע על כך דבר).
מותר לגרש אישה אל מותה במדבר (צריך להעמיד פנים שדואגים לה, ולתת לה קצת מים ולחם).
מותר לגרש את בנך אל מותו במדבר (צריך להעמיד פנים שדואגים לו, ולתת לו קצת מים ולחם).
כשקשה (וגם כשלא) מותר לעזוב את הארץ המובטחת.
מותר לנסות להקריב ילדים לאלוהים (אסור לספר על כך לילד או לאמו).
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האיש שחשב שאשתו היא כובע
במוֹקדם של (כמעט) כל המקרים הללו ניצב אדם שמאמין שעל מנת לעשות את "המעשה הנכון", הוא רשאי לפגוע
באדם אחר.
לוט, הצדיק בסדום, בחר לשלם בבנותיו תמורת הצלת אורחיו החשובים.
בנות לוט גמלו לאביהן, ואנסו אותו בשכרותו, ברצותן לדאוג להמשכיות.
אברהם (הפעם בלי שום סיבה) חזר וטען שאשתו היא אחותו, והעניק אותה למלך גרר.
שרה שדרשה מאברהם לגרש את "האמה הזאת ואת בנה", כיוון שקיומם איים עליה.
אברהם שנכנע ללחצים של שרה ולקול האל, ושילח את הגר ואת בנו אל מותם.
אברהם שהקריב את בנו על מנת להוכיח לאלוהים את נאמנותו.
סדרת הסיפורים של פרשת השבוע מבוססת על האמונה הדתית שיש אנשים חשובים יותר ויש אנשים חשובים פחות, ועל כן עבדי אלוהים ה"בכירים", הרואים אל מעבר לאופק, רשאים ואף מצווים לשעבד לחזונם הדתי את הנחותים מהם.
ילדיכם אינם שלכם
ממרחק שנים משיב המשורר ג'ובראן חליל, לאבות המקריבים את ילדיהם על מזבח אמונותיהם:
"ילדיכם אינם שלכם
כי אם פרי געגועי החיים אל עצמם
באים המה דרככם אך לא מכם
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם..."
אין אדם הגדול מזולתו, ואין אדם השייך לאדם אחר. אסור לקבל החלטות על הזולת ואסור לפגוע בו, ויהיו המניעים אשר יהיו. למען עקרונות מוסר אלה נוצרה מסורת הבריאה היהודית, ולפיה המין האנושי התחיל מגבר ומאישה בודדים שנבראו בצלם אלוהים - כולנו בדיוק באותו מקום בהיררכיה, ולכולנו בדיוק אותה כמות של צלם אלוהים.
מלחמת העולמות היהודית
בתרבות היהודית ניטש מאבק קמאי בין שתי תפיסות עולם: זו של "עקידת יצחק" וזו של "בצלם אלוהים ברא את האדם". יהדות "עקידת יצחק" מאמינה שאהבת האל מתבטאת בנכונות להקריב חיי אדם. יהדות זו גם מאמינה שאדם רשאי ולעיתים אף נדרש להקריב את חיי זולתו למען האל. זו היהדות ששיאה בפרשת השבוע שלנו.
זו גם היהדות של קנאי בית שני, של יגאל עמיר, של חברי המחתרת היהודית ושל אנשי "תג מחיר". לצערי יהדות זו פופולרית מאוד בימינו.
לעומת זאת, יהדות "אדם בצלם אלוהים" מאמינה שחיי אדם קדושים כיוון שבהם טמן אלוהים את עצמו, ולכן אין לאדם זכות ליטול את חייו, וקל וחומר את חיי זולתו.
לפנינו שני נתיבים מנוגדים, ולשניהם שורשים עמוקים בתרבות היהודית. האחריות על עיצוב היהדות בדורנו היא שלנו, וכל האפשרויות הדתיות פתוחות בפנינו.
"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ"
זה עוד אחד מאותם פתגמים רעים ושחוקים. פתגם זה הוא תוצר של מנגנון השתקה ודיכוי, ותכליתו להשיג
את המשך שיתוף הפעולה של המדוכאים. שהרי המסר המוצפן בו הוא שלכולנו, בני האדם, יש "כביסה מלוכלכת", כלומר: מעשים מלוכלכים, מבישים ואסורים, ומדוע נטריח את הציבור בעיסוק בבעיות שבהן ביכולתנו לטפל בעצמנו?
התרחשותם של המעשים "המלוכלכים" היא כאילו טבעית (כפי שטבעי ללכלך כביסה). הלכלוך נסלח אך מטריד את הסביבה, ולכן טובים לו השקט והאפילה. במילים אחרות: החטא האמיתי אינו בעצם המעשה האסור, אלא בדיבור הפומבי אודותיו, והחוטאים האמיתיים הם מגלי האמת.
פתגם זה שירת ומשרת חברות קיבוציות שלא מתלוננות במשטרה על עברייני מין, ובאותה מידה הוא משרת קהילות דתיות שמגוננות על שמן הטוב במחיר המשך האלימות והפגיעה בקורבנות. פתגם זה הוא סיסמתן של משפחות המפנות גבן לקורבנות גילוי עריות המעזות ומעזים להתלונן.
מי שמתריע בפני הוצאת "הכביסה המלוכלכת", מתכוון למעשה להמשיך וללכלך את החיים, וכשאתם שומעים פתגם זה מצוטט במשפחה או בקהילה - כדאי שתתחילו לדאוג.
הכביסה של פרשת השבוע
עיקרון "כיבוס הכביסה המלוכלת בבית" מנהל את אירועי פרשת השבוע. כך למשל, אברהם לא פוחד לתת את אשתו למלך גרר, הוא רק פוחד שמלך גרר יגלה זאת. באותו אופן, אברהם לא מהסס להקריב את יצחק, אבל הוא נזהר לא לספר זאת לשרה או ליצחק.
ובנות לוט – הן לא חושבות שאסור להן לאנוס את אבא, הן רק חושבות שאסור שהוא יידע על כך. העובדה שאנשים מופתעים מהנתון המצמרר ולפיו אחד מכל שבעה! בנות / בני אדם הוא קורבן של גילוי עריות, מלמדת שהאיסור פחות מרתיע מהדיבור אודותיו.
פרשת השבוע מגלה את האמת האיומה: יש אנשים רבים שלא מאוד מפחדים לפגוע בזולת, הם רק מפחדים שידעו שהם עשו זאת.
ירושלים מלקקת את הפצעים
בשבועות האחרונים בריוני ירושלים השתוללו ברחובות, ואולי אנו ניצבים בפני רגיעה זמנית. המלחמה שבה אנחנו מצויים נושאת מאפיינים ברורים של מלחמת דת; זו מלחמה על מקומות קדושים, הנהרגים בה (משני הצדדים) מוגדרים כקדושים, הסיסמאות שלה הן סיסמאות דתיות, וההצדקה שלה מבוססת על כתבי הקודש (של שני הצדדים).
לא להיכנע לדיקטטורת הפחד
ברגעים שבהם הפחד מאיים על ניהול החיים, אני מתאמצת להזכיר לעצמי שאני לא רק קורבן של הנסיבות, שיש לי אפשרות בחירה. שיש לי אחריות מוסרית ויש דברים שאני צריכה לעשות:
צריך לשמור על "צלם אלוהים" ולהתרחק מתרבות ה"עקידה".
צריך לסרב להיגרר אחרי מנהיגים שזורעים פחד וקוצרים שנאת אדם.
צריך לסרב לראות בבני אדם אויבים.
צריך להאמין שאפשר לעשות טוב.
צריך להאמין שהעולם לא מחולק ל"טובים" ול"רעים".
צריך להאמין שאלוהים אוהב את כל ברואיו בדיוק באותה המידה.
צריך לזכור שהתנהגות מוסרית היא לא תמיד משימה נוחה.
צריך לתת לאמונה באדם עוד הזדמנות. ועוד הזדמנות. ועוד הזדמנות.
צריך לקרוא את פרשת השבוע, ולהבין שגם אמותינו ואבותינו כשלו לעיתים במשימה, שהרי קל לסגוד לאידיאולוגיות ולקורבנות, וקשה ובודד להאמין באדם.
צריך לנשוך שפתיים ולומר לעצמנו שאף על פי כן ולמרות הכל, "ואהבת לרעך כמוך".
שבת שלום!
