גם כשעושים לכם ניסים גלויים, אתם לא מצליחים להאמין
גם לאחר היציאה ממצרים, נס המתקת המים המרים ונתינת המן, עם ישראל עדיין מפקפק ושואל: "היש ה' בקרבנו?" גם לאחר שים סוף נבקע לשניים, לא כל העם מצטרפים לשירת ההודיה. כי גם כשיש ניסים, האדם היחיד והעם בוחרים האם להתעלם מהשגחת ה' או להכיר בה ולהודות עליה
בית המדרש של הטוקבקים מארח
חברות וחברים יקרים, זכיתי - זכינו - לארח השבת בבית המדרש שלנו את הרב עדיאל בן שחר, מרבני "בית הלל", ללימוד התורה השבועי. מעולם לא פגשתי את הרב בן שחר, אך במהלך השנים אני זוכה להערותיו ותובנותיו ביחס לדברי התורה שאני כותבת כאן.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כפי שתוכלו להבין – אנחנו חולקים זה על זו (ולהיפך) בסוגיות רבות, אך גם מגלים, במקומות חשובים ומפתיעים, עבורי לפחות, נקודות מפגש והסכמה.
פעמים רבות כועסים חלק מהחברים בבית המדרש על "הפרשנית הרפורמית ופרשנויותיה". אני מקווה שתהיה לכם השבת קורת רוח מהרב האורתודוכסי ופרשנויותיו לפרשת השבוע. אני מקווה גם שנגלה יחד שלא תמיד רחוקים כל כך העולמות. אהבת התורה היא בוודאי נקודת מפגש ברוכה לכולנו.
האם הניסים חשובים?
בפרשת בשלח יוצא עם ישראל מעבדות ממושכת וקשה אל גאולה הנכספת. יציאה של עם עבדים משעבוד לחרות
היא מאורע דרמטי המעורר תקווה ואמונה. יציאה מיוחדת זו משמעותית בפני עצמה, גם אם לא הייתה מלווה בעשר המכות הגדולות. מכות אלו היו כה גדולות ומפתיעות, שמשלב מסוים הבינו החכמים והחרטומים המצרים שיש שלפניהם דבר שהוא מעבר לכוחם, וכפי שהושמו הדברים בלשונם: "אצבע אלוהים היא" .
ניסים אלה פגעו קשה באימפריה המצרית, בכלכלתה ובצבאה. ניסים אלה משפיעים על אמונתנו עד ימינו אלה. לא רק במצוות כתפילין, ציצית, שבת, סוכות ופסח שמשמעותן זכירת יציאת מצרים המפורסמת, ישנן כחמישים מצוות המוזכרות בתורה הקשורות לזיכרון היציאה ממצרים.
אציין במפורש את חובת היחס המיוחד שעלינו להציע לגר, ליתום ולאלמנה, בזוכרנו ש"גר" בתורה הוא כל אדם זר שלא גר בארצו: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (זאת בשונה מלשון חז"ל, המפרשים "גר" כאדם שהתגייר והצטרף לעם היהודי)
שיעור באמונה
הרמב"ן מסביר שיציאת מצרים מלמדת אותנו שה' ברא את העולם. בניגוד לתפיסה מדעית-פילוסופית שרווחה בעולם היווני, ולפיה העולם היה קיים מאז ומעולם - עולם קדמון - בימינו אין ויכוח בשאלה זו, וברור לכולם שהעולם נוצר. יציאת מצרים מלמדת גם שה' משגיח ומתערב בו על ידי המכות, שהרי יש מכות שבהן סבלו ישראל כמצרים, ויש מכות שמהן - על פי התורה - בני ישראל ניצלו. הייתה הפליה בין ישראל למצרים. במכה הקשה ביותר, בכורות, ניצלו רק אלה מבני ישראל ששינו את אמונתם מעבודת האלילים המצרית, לאמונה בה'.
יציאת מצרים מלמדת אותנו גם על קיומה של הנבואה ועל אמתותה, שהרי לחלק מהמכות קדמה אזהרת נביא.
ובכל זאת – לא מאמינים לו
לכאורה, היינו מצפים שכל עם ישראל במצרים ירצה לצאת ממצרים; ירצה להיות "עם חופשי בארצו", ויודה לה' על אמונתו ועל הניסים שעשה לו. אך לא כך היו הדברים.
בתחילת הפרשה, בתיאור יציאת מצרים, נאמר (שמות י"ג, י"ח): "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". על פי הפשט נלמד שבני ישראל יצאו ממצרים בכלי נשק, שהרי יהיו מלחמות בדרך גם מול העמלקים ומול עמי כנען.
אולם חז"ל דורשים פסוק זה וקובעים שרק אחד מחמישה מכל בני ישראל יצא ביציאת מצרים. כלומר, ארבע חמישיות - 80% מבני ישראל - מתו במצרים. האם בני ישראל לא רצו לצאת לחרות? האם הם העדיפו להיות משועבדים? האם הם לא ראו את הניסים הגדולים? נענה על כך בהמשך.
ה' לא עובד אצלנו (1)
כשיצא עם ישראל ממצרים הוא היה יכול ללכת בדרך קצרה, ביבשה דרך ארץ גושן, לארץ ישראל.
אולם הקב"ה הנחה אותם בדרך הארוכה: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה".
הקב"ה חשש שהעם ירצה לחזור למצרים ברגע שיבין שעליו להילחם עם הפלישתים, או מול עם אחר כפי שבאמת קרה בהמשך.
מדוע ה' לא נתן לבני ישראל כוח להאמין ביכולתו בעזרת הנסים שכבר עשה להם? או לחילופין, מדוע לא חסך מהם מלחמות וגרם להם לנצח את אויביהם בדרך ניסית וללא פחד? במענה לשאלה זו אביא את עמדתו של הרמב"ם, המציין מספר עקרונות חשובים שעל-פיהם מנהיג ה' את העולם, ואזכיר שניים מתוכם:
1. האדם מצווה לפעול לפי חוקי הטבע. גם ה' פועל לפי חוקי הטבע, למעט מקרים חריגים שאין ברירה, אסור לאדם לסמוך על הנס. לכן גם אנשים מאמינים עובדים, הולכים לרופא, מתכוננים למלחמות בתקווה שלא תבואנה ועוד.
2. ה' העניק לאדם בחירה חופשית, ועל כן הוא לא משנה את אופיו של האדם. לכן עם עבדים אינו מסוגל ויכול להילחם. תפקיד האדם לעצב את מחשבותיו, מידותיו, מעשיו, ולא להיכנע ללחץ חברתי שלילי וכדומה.
אופיו של עם עבדים שיפחד לצאת ממצרים, והקב"ה צריך היה להוציא אותם בכוח. אך ה' לא ישנה את טבעם ואופיים, ועל כן הוא יוליך אותם בדרך הארוכה.
ה' לא עובד אצלנו (2)
באופן דומה אנחנו יכולים לשאול מדוע יש שכר ועונש בתורה, או חוקים ומערכת משפט במדינה. מדוע שה' לא ייתן בנו את היכולת והרצון לקיים את מצוותיו ואת כללי המוסר?
וגם על כך נשיב: ה' לא ישנה את אופיו של האדם ואת טבעו. יש לאדם בחירה חופשית שניתנה כבר מתחילת הבריאה לאדם הראשון לפני שנצטווה שלא לאכול מ"עץ הדעת טוב ורע". מהות האדם היא יכולתו לבחור בין אמת ושקר, בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע ובין רע לגרוע. האדם נמדד לפי איכות בחירתו.
מי שמאמין לא מתבכיין
במעבר ים סוף אנו מוצאים שני ציוויים לשתי קבוצות בישראל. "העם" - הקבוצה החלשה והמתלוננת. נאמר להם:
"ה' ייחם לכם ואתם תחרישון" - שבו בשקט, אל תתלוננו ואל תפריעו.
ואילו ל"בני ישראל", לקבוצה החזקה האמיצה שיוצאת "ביד רמה" - אלה היוצאים חמושים - נאמר :"דבר אל בני ישראל ויסעו". אמיצים אלה מצווים להיכנס לים עוד לפני שהוא נבקע.
מעניין לראות שגם לאחר נס קריעת ים סוף, שבו ספג הצבא המצרי מכה אנושה – הצטרף רק החלק האמיץ יותר. רק "בני ישראל" שרו. "אז ישיר משה ובני ישראל", ואחר הצטרפו אליהם הנשים בתופים ובמחולות.
האנשים שרו, הנשים גם שרו ואף רקדו עם כלי שיר בהנהגתה של מרים ("ותקח מרים הנביאה ..ותצאנה כל הנשים אחרי בתופים ובמחולות), ואולי משום כך חז"ל טוענים "שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים".
ואילו הגברים? רק חלקם שרו.
אם אלוהים היה עושה לי ניסים, הייתי מאמין בו
מעניין ומאכזב לראות בפרשתנו שגם לאחר היציאה ממצרים, לאחר קריעת ים סוף, נס המתקת המים המרים
ונתינת המן, עם ישראל עדיין מפקפק ושואל: "היש ה' בקרבנו אם אין?" לא עברו חודשיים מיציאת מצרים, ובני ישראל עדיין לא מאמינים שה' איתם, משגיח עליהם. כעונש על כפירה זו בכל הניסים ובכל טובותיו של ה', מגיעה המלחמה עם עמלק.
ומכל סיפור מצרים נמצאנו למדים שגם כשיש ניסים, האדם היחיד והעם בוחרים האם להתעלם מהשגחת ה' או להכיר בה ולהודות עליה. עצם קיום הניסים לא מלמד שהאדם יבחר בדרך מסוימת.
הטענה הנשמעת לבקרים "אם היו ניסים, הייתי מאמין", איננה נכונה. לאדם יש בחירה האם להכיר בנס או לא. האדם בוחר איזו משמעות להעניק לאירוע שחווה.
ייאוש אינו תוכנית פעולה
גם בחיים האישיים של האדם, ישנם צמתים של בחירה. גם בימינו יש המיואשים מהמצב הביטחוני,
הכלכלי והחברתי, ואכן יש בעיות לא פשוטות. אין לחלק מהאנשים אורך רוח להבין שהגענו לארץ לאחר אלפי שנות גלות, ולא כל הבעיות ייפתרו ביום אחד, בשנה, בשבעים שנה, או אפילו במאה.
אנו מקווים שלא ייקח לנו מאות שנים לפתור את צרותינו, כפי שקרה בבית ראשון על 440 השנים שחלפו מכניסתם לארץ - עד השקט בימי שלמה. על האדם היחיד ועלינו כולנו לעשות הכל כדי להמעיט בכאב ובצער, בקושי הביטחוני והכלכלי, ולשפר את המצב החברתי.
חובה עלינו לראות את נקודות האור והטוב בעמנו ובחברתנו שאינן מועטות; לפעול בחוכמה, בנחישות בתבונה ולפי עקרונות מוסריים - וליישמם. ייאוש ופסימיות אינן תכניות עבודה.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
