הקיבוץ גירש, המשפחה התרחקה: "מי יאהב אותי עכשיו?"
סער מעוז גדל בקיבוץ הדתי שדה אליהו. כשיצא מהארון, הוחלט להרחיק אותו מהקיבוץ - וחל ניתוק ממשפחתו. 18 שנים לאחר מכן, כשהוא נשא של נגיף האיידס, מנסה סער לחזור הביתה. בראיון נוגע ללב מספרים האחים על התהליך הלא פשוט בדרך לשיקום ההריסות, ועל הסרט שיצא מזה
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נהוג לומר שהחיים מייצרים דרמות העולות על כל תסריט דמיוני – וסיפורו של מעוז ממחיש את זה הלכה למעשה. האחים תומר וברק היימן ליוו אותו במסעו המטלטל בניסיון לחזור הביתה, והתוצאה: הסרט הדוקומנטרי "מי יאהב אותי עכשיו", שזכה בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל ברלין.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- צנזורה במכללה החרדית: דפים כוסו במדבקות
- מרהיב: כשצלם חרדי וצלם חילוני אוהבים את ירושלים
- הרב מוני אנדר מציג: ספר הפרוזה החרדי הראשון
הסרט מלווה מקרוב את ששת אחיו של סער, ומה שעובר עליהם בתהליך ההתקרבות ההססני שלו בחזרה אל חיק המשפחה: החששות מהקרבה אל הילדים, הכעסים על נטישה מצדו – והטענות על כך שבחוסר אחריות הרס את חייו (ואת חייהם). כך עד לקטרזיס המתועד, עם תום ארבע שנים של צילומים, כאשר המשפחה כמו נבראה מחדש.
לקראת הקרנת הבכורה של הסרט בישראל השבוע (יום ה') - מספרים בפתיחות שלושה מהאחים לבית מעוז, כוכבי הסרט, על ההחלטה להכניס מצלמה אל חייהם, על הדברים הקשים שנאמרו, ועל היום שאחרי הסרט בקיבוץ המנומנם עד כה.
"מי ירצה לראות אתכם? יה אמות!"
ששת האחים לבית מעוז מתגוררים באזור העמק שבו נולדו. המחשבה להכניס אל הדרמה המשפחתית של חייהם מצלמה, איננה מובנת מאליה, ובטח שלא כשמדובר בקיבוץ דתי. למרבה ההפתעה, איש מהם לא ממש התלבט בשאלה.
"אחי תמיד היה בחור פורק עול, אז לא נראה לי שזה מפתיע פה מישהו", אומר דגן מעוז ל-ynet. "זה לא היה עבורנו להוציא איזשהו סוד גדול. אנשים אומרים לנו בהתפעלות שאנחנו 'עושים משהו לא יאומן'. אבל האמת היא שבשבילנו זה כלום. רגע לפני הקרנת הסרט שאלנו את עצמנו 'מי יבוא לראות אתכם, יא אמות', אבל טוענים שזה מעניין", הוא מסכם בפתיעה.
"יהיו האנשים השמרנים שיגידו 'אוי ואבוי, למה משדרים את זה בטלוויזיה'", מוסיף צור מעוז, "ויהיו גם מי שיעריכו את האומץ הכנות. אנחנו משפחה שיש לה קונפליקטים, ומה שתועד זו ההתמודדות שלנו".
"סער השתנה"
דגן, מי שמייצר לאורך הסרט לא מעט אמירות חדות ובלתי אוהדות כלפי סער, הוא גם האח שהצליח לעשות את השינוי הגדול ביותר מבין ששת האחים. דגן של רגע אחרי הפרמיירה, הוא במידה רבה אדם אחר ביחס לאחיו, אם כי הלשון החדה והעוקצנית עדיין שם.
"ביני לבין סער יש הרבה חילוקי דעות", הוא מודה, "פחות בגלל הבחירות המיניות שלו, ויותר בגלל איך שהוא מתנהג כלפי עצמו וכלפי העולם, הוריו ואחיו. פה הביקורת הנוקבת שלי.
"אצלנו בבית נהוג להגיד שאנחנו היפר-וורבאליים. יש לך מה להגיד? תגיד! אל תשמור בלב ותנתק קשר. אנחנו מאמינים שעדיף להתכסח האחד עם השני, מאשר לא לדבר האחד עם השני. סער חזר לישראל, ואחד התומכים הגדולים בחזרה שלו זה אני. הוא השתנה. לא מקצה לקצה, אבל קורים דברים. הקשר בינינו היום מצוין. וכן, אני שמח שהוא פה".
למלא את החלל
דגן מודה כי "לא הייתה שם אהבה גדולה, אבל הרצון להיות ביחד תמיד היה מתחת לכל. אני בחיים לא ראיתי סרט דוקומנטרי, זה הראשון שאני רואה. אבל הייתי מאוד רוצה שאנשים ילכו לראות אותו, כדי שיבינו שאפשר לפתור הכל בדיבור, ושמשפחה לא בוחרים. גם שיש מורכבות, צריך לטפל ולא להניח בצד".
איך אתה מסביר את זה שצור היה הכי מחבק ותומך, ואתה הכי לא?
"אני הייתי האח הקרוב, כמספר 2. אני זה שגדלתי עם סער. בילינו את כל הילדות שלנו ביחד. עברתי אתו את כל תהליכי הילדות ההתבגרות שלו, המרד שלו, היחסים הקרביים בינו לבין ההורים, ואני מרגיש שאני יכול לייצג את הצד הזה. צור היה ונשאר 'על החיים ועל המוות איתו', אבל הוא לא באמת מכיר את סער. כשהוא גדל סער היה כבר בחו"ל. הוא לא יודע מה עבר עלינו, מה עבר על ההורים".
צור מעוז מסכים עם דגן, אך טוען כי מרחק הגיל זה לא כל הסיפור: "השקפת העולם ביני לבין דגן מאוד שונה.
דגן הוא אדם נפלא, אבל יש לו דרך והוא מאוד מאמין בה... בסופו של דבר, הוא בחור דתי עם דרך שלא מסתדרת עם החד-מיניות או עם ה-HIV של סער, ואיפשהו זה יצר הרבה מאוד חיכוכים. לא רק הילדוּת".
צור מספר על "חלל גדול שהרגשתי צורך למלא", בשל המרחק עם אחיו החולה. "איך ששמעתי על זה, נכנסתי וקראתי. היו לי הרבה שיחות על זה עם סער. הייתי שואל אותו אם אני יכול לקחת ממנו שאכטה מהסיגריה ולא להידבק; שאלות של ילד שחי בקיבוץ דתי ולא יודע על איידס יותר מדי".
"המשפחה שלנו הייתה בתהליך של התפרקות בלי קשר לסער, דברים כבר לא היו כמו בעבר. תומר וברק היימן (יוצרי הסרט) הם אנשים נפלאים ומדהימים בלי קשר לסרט, והם שנתנו לנו הזדמנות שנייה להיות מה שהיינו, ולעשות תיקון. על זה תמיד אהיה אסיר תודה להם. הם החזירו אותנו בחזרה לעצמנו".
הקיבוץ הפנה עורף
אלה אורן, אחותו של סער ואם לארבעה, סבלה אף היא מתסמונת אי-ההיכרות והדעות הקדומות של בת קיבוץ דתייה, והיא מודה שיותר מכל, חששה מהקרבה לילדים: "מבוגרים יודעים מה המחלה הזאת אומרת, ומה עושים ולא עושים כדי להימנע מחשש להדבקה, ילדים לא. כשסער הגיע לארץ, הם היו רצים אליו שירים אותם, יחבק, ינשק. פתאום צריך להסביר לילדים שהדוד הזה הוא הכי טוב בעולם, והכי כיף, אבל יש כללים מה מותר ומה אסור לעשות כדי שחלילה לא יידבקו. כל הורה ביקום שתגידי לו שיש אחוז הכי קטן שהילד שלו ידבק ב-HIV, ירחיק אותו".
עם הזמן וההעמקה במה זה בכלל איידס, הבינו אלה ומשפחתה "שהתמונה רחוקה ממה שחשבנו",
כדבריה. "היום הילדה שלי קוראת לו הדוד ים, כי הוא גר ליד הים ואנחנו בקשר צמוד ואין חששות. הבנו שזה שסער רחוק, זה פספוס שלנו כמשפחה שאומרת על עצמה שהיא מקבלת את כולם. ואם אנחנו מקבלים את כולם וסולחים ומכילים, איך משאירים אח אחד בחוץ?"
אך בעוד שהיחסים בין חלקי המשפחה הצליחו להיבנות מחדש, וחילוקי הדעות רוככו באהבה, הקיבוץ היה ונותר סלע מחלוקת משמעותי. העובדה כי ההורים נאלצו לבחור בין סער לבין המשך המגורים בקיבוץ, נותרה פצע פתוח.
"בתור ילד הייתי מאוד דומה לסער", אומר צור מעוז שאינו דתי כיום. "הייתי בורח ויוצא, וגם אני נתפסתי. פשוט הקיבוץ קצת השתנה, אז פחות חטפתי. גם בשבילי לחזור לקיבוץ זה לא קל. אני בא לאמא, מסתגר בבית פחות או יותר, וחוץ מלפגוש חברים קרובים, אין לי שום עניין עם אף אחד שם.
"לחיות בקיבוץ הדתי כשאתה לא מתאים לזה, זה קשה. כל הזמן צריך לעשות דברים שאתה לא רוצה. אני מנסה להסתכל על המקום כאילו אין גדר מסביב, אבל כשאני חוזר, אני חוזר הביתה. לא לקיבוץ".
"הערך העליון זה הקיבוץ. הורות ומשפחה זה במקום השני"
באחת הסצנות בסרט, מדבר סער על רצונו להיקבר בקיבוץ לאחר מותו, משום שזהו אולי הסיכוי היחיד שלו להיות חלק מהם. "זו חברה שמרנית, עם חוקים מאוד ברורים", אומרת אלה אורן. "אם אתה קצת לא בכללים, אתה חוטף כאפה לפרצוף. אין לך אפשרות להיות שונה. או שאתה כמו כולם, או שאתה לא שם.
"אמא שלי נולדה וגדלה בקיבוץ, וזה מה שהיא הכירה. כשרצו להעיף את סער, לא היה לה את התגובה המובנת מאליה - שאתה קודם כל הורה, ורק אחר כך חבר קיבוץ. זה לא ייחודי, גם הסיפור של בתי ילדים זה חלק מזה. 'הערך עליון' זה הקיבוץ. הורות ומשפחה זה מספר 2".
אלה מחדדת את הקושי הכפול," במיוחד שזה קיבוץ דתי", כדבריה. "מה היא תגיד להם? תשאירו את הבן ההומו שלי שמחלל שבת בקיבוץ? הדת לא סולחת - לא על חילול שבת, ולא על נטייה מינית. בקיבוץ שלנו זה לא היה מתקבל בשום צורה".
ומצד שני אתם מזמינים את הקיבוץ לראות את הסרט.
"כי אני רוצה להאמין שדברים ישתנו. אמא שלי, למשל, מאוד השתנתה. זה כבר לא היה קורה שוב, אם היו עושים משהו כזה לאחד מילדיה. אנחנו חושבים שאולי הילד של השכנה יגיד יום אחד שהוא הומו. אנחנו רצים להראות שגם מי שהוא 'אחר', יכול להיות אדם טוב שתורם לחברה, וצריך לקבל אותו כדי שהחברה שלנו תהיה יותר טובה ויותר צודקת".
"באמצע התהליך הבנו שאנחנו בעצם עוזרים להרבה אנשים להבין שגם אם אתה הומו, יאהבו אותך. להגיד להורים: אתם לא לבד. אף אמא לא הייתה רוצה מלכתחילה ילד הומו, כי זה התמודדות קשה של הילד שלך מול החברה, מול ההבנה שלא תהיה לו המשכיות, וגם אם תהיה - זה יעבור בצורה מאוד קשה בגלל הממשלה. צריך לעשות את הדרך ביחד, כמשפחה. לא לעבור את זה לבד".
אלה, השלישית בסדר האחים, זוכרת את השיחות עם סער, כילדה. "כילדים היו להורים ישיבות של הקיבוץ בערב, והיו משאירים אותנו לבד בגילאים מאוד צעירים, וזו הייתה האחריות שלו. הוא לקח אותה עד הסוף, ודאג לנו שיהיה בסדר. רק בגיל ההתבגרות, יחד עם ההבנה של הנטייה המינית שלו, הגיע המרד. כשהוא הבין שהוא לא מתאים למקום, והוא לא יהיה שייך אליו לעולם".
- הסרט "מי יאהב אותי עכשיו" בבימוי ובהפקת האחים היימן ובתמיכת ערוץ 8, יעלה לאקרנים ב-7/4, יום ה'.
